מנגינה סודית

ובכל פעם שהתנגן שיר מוכר ברדיו, הוא הקשיב ושתק. ואחרי כמה שניות החל לזמזם. בזמן שאחרים הצטרפו במילים, או בחרו ללוות את הלחן הקליט, ביקש להיות אחר. הוא שר את הקול השני שלא הוקלט, את צלילי הבאס השקטים שבקושי נשמעו, את המנגינה המתחרה שהדהדה ברקע, כמו טיוטת ציור שנמחקה תחת שכבה חדשה, לעיתים נחשפים רמזיה החבויים. לפעמים הצטרף לשניות אחדות אל הנעימה המוכרת, מרים ראשו מעל פני המים אל האוויר הגלוי, ומיד שב אל מעמקי מצולות הצלילים האסורים, שחמקו מאזני ההמונים.

לעיתים שאל עצמו מדוע נהג כך. מדוע לא הרשה לעצמו לזמזם עם כולם. מדוע חשוב היה כל כך להימלט מן התווים המוכרים והנהוגים, לסטות מסולם הצלילים ולפלס לעצמו נתיבי לחן חלופיים, ליצור הרמוניה משלימה, מתחרה, נבדלת. האם זו כמוסת ליבו השוחרת התבדלות שפרטה בו? מיאוסו הגובר בצלילי ההמון? כמיהתו להלחנת ציורים חדשים? יצר הרפתקנות הגילוי והחשיפה? ואולי כולם יחד שחברו במזיד מאחורי גבו וזממו לשלול ממנו זכותו לחבור אל ההמון בקולו?

רק בלילה, כששר בשקט חרישי לעצמו, מצא את התשובה. מתוך שאיפות גנוזות היה שר תווים נסתרים. כדי להוכיח לעצמו כי אפשרי הדבר, לנגן אמון בראותיו. מתוך חלומו שיום אחד ייתקלו אזניו בלחן כזה, שיהיה אחר ומותאם במיוחד. שישלים מנגינות נשכחות בליבו, יעורר תווים רדומים מאילמותם. יציף בהם קולות שלא נשתמרו. והוא, ילך אחרי זו הנגינה כמכושף. סהרורי, נרגש, נאמן. בהאזנה עמוקה ועיניים סגורות יגיע. יזמזם מילים כנות ואמיצות בלחן חדש.

גב אל גב

אנשים מפנים גבם אל החלון. אינם מבחינים בחזיון היספגות ענני הקטיפה בים האפור. אינם חשים ברוחות נושאות הבשורה, בניחוח המשכר של גשמי אביב.

והים נוקם. מפנה גבו אל האנשים, וזורם למרחקים. שולח גלי הזדמנויות לנועזים שהפליגו בדמיונם.

ובין גב האדם לגב הים, עצים של טרדות. שיחים רדודים וחומות של בדידות. לוכדי חלומות וסורגי אילוצים. רסיסי אכזבות, כעסים נצורים. מכתבים שטרם נכתבו, גלויות נסתרות. חיבוקים שלא נשלחו, מילים שלא הומצאו. הרהורים שנגנזו, שירים שאוכסנו. דרכים שאבדו, מצפנים שנסדקו. שעונים שקפאו. פנים שנסתלקו. קרובים שהתרחקו, חלומות שהתפכחו. ילדים שהתבגרו. אהבות שבגדו, תקוות שהתבדו.

עננים נספגים בים, מתמזגים לאחד, והאדם נספג בשגרתו ולבד הוא. בגבם. אינם מתרגשים זה מזה. כיצד ישתפו אחד את השני במערבולות שבלב? כיצד יספרו על גבורת שפל ותעתועי גאות? הים אותו הים, רק האדם טובע בחסרונו. כמעט שורד, על אי בודד. העולם עצום והוא פקוח. עיניו נטועות כאן, ואינן נשואות לשם.

החיים כמשל

כששפינוזה אמר שהמקרא הוא יצירה אנושית הוא הוגלה מהמחנה. עד היום יוענש ולא יתהדר שמו ברחוב בירושלים. אחריו באו רבים שטענו כי לא היו דברים מעולם: לא איוב ולא ארמון שלמה, לא יציאת מצרים ולא עקדת יצחק. ואולי אולי אפילו הקדוש ברוך-הוא נברא במוחם הקודח של עורכי הספרים. אולי זקוקים היו למספר כל יכול של העלילה הבדיונית הזו.

אך אין די בהכרה החילונית הליבראלית באפשרות כי ספר הספרים יציר אנוש הוא. הגיע הזמן לפסוע אל השלב הרעיוני הבא, המסעיר והמחייב באמת. ייתכן, רק אם נאמין, שגם החיים יצירי אנוש הם. גם הם לא הוכתבו בהר סיני, גם הם אינם כבולים בחסדי הזמן. גם הם עשויים להשתנות כהרף עין בהחלטתו האומנותית של המחבר, ובלבד שיהיה יצירתי ונועז. שיחפוץ להביא חדש על התורה.

אנשים המהרהרים בחלופת ההתאבדות מתארים את הדיון כחוויית שחרור מנחמת. גם בהיעדר כוונת מימוש, הם זוכים לרגעי התעלות של הכוונה על האילוץ. אינם סופרים את הקץ לאחור. הם הופכים סופרים באמת. העט בידם והפנקס פתוח. קריאת התיגר על הבריאה נשמעת למרחקים. זה זיקוק הרגש החי המצוי בידיו של האדם החושב. כל כך הרסני ומכאיב, ובה בעת משחרר ומלהיב.

ביום חגנו, אנו לא עצמאיים. שכירים, משועבדים, חייבים, משרתים, מצייתים, מרצים, נאמנים. עולם הטבע הפראי שבו צמחנו כל כך רחוק ולפרקים מפתה מאוד. חוקי הג'ונגל אכזריים ומסוכנים, אך האם חיי השעבוד המודרניים נאורים יותר? אין אשליה הזויה מזו. אם היה מהלך בינינו האל וודאי היה מלגלג על שמיסדנו וקורא להתפכחות.

את החיים יש לראות כמשל. ואנו המושלים בהם. כמה שזה פשוט, ככה זה מסעיר. להפוך לעצמאי באמת שומט את רשת הבטחון תחתינו. אבל בקרקס שלנו, זה תמיד הרגע בו מריע הקהל המשולהב ללוליינים האמיצים.

לזכר החיים

"אחרי כל מלחמה, מישהו חייב לנקות. סדר כלשהו, הרי לא יתרחש מעצמו... בעשב, שכיסה את הסיבות והתוצאות, מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים" / סוף והתחלה, שימברוסקה

החיים, בינינו, זה לא בדיוק מה שהובטח לנו. אמרו שנזכה להנות ואנחנו בוכים. הבטיחו שנאהב, ואנחנו בוכים ומתגעגעים. כמה שחלמנו לבנות ולהקים, אנו מוקפים בהריסות, בשברים של בתים ואנשים. 

יום הזכרון הוא תזכורת לכך שכולנו יצאנו פצועים מהמלחמה. יש לנו בריאות רסיסים של כאב. הגפיים שלנו כואבות, עייפות. אנחנו הלומי קרב, דרוכים למשמע צפירת אזעקה. מתורגלים מדי בירידה בהולה למקלטים. מכורים לחדשות, גם כשהן ישנות. חיים דרך תמונות וסרטונים. נשבעים שבמותם ציוו לנו, ולא מתעכבים לחשוב את מה.

כי כואב להודות וחשוב להגיד שזכרון סתמי אין תועלת בו. כמו רעיון שנגוז מבלי שיושם, כמו מחשבה טובה שנותרה כלואה בלב, כמו הבטחה שלא קוימה. את הזכרון והעצב צריך לתת בידי החיים ולצפות כי יעשו דבר מה עמם. עם שלבדו ישכון צריך להגן על גבולותיו אך גם לצאת מבדידותו. עם שהקריב צריך לעשות כל שביכולתו כדי למנוע את ההקרבה. עם השוחר לנצחיות נדרש לנבור גם בערכיו. להיות ערכי וראוי. הגון וישר. מוסרי ונאור. מתחשב ותורם. מתקדם ותומך. לא רק משום שכך אנו מבקשים לחיות - אלא דווקא כדי לזכור שזהו האופן היחיד שמצדיק את השכול. במובנים רבים זה המוות שמתחיל את החיים, ולא להיפך.

אחרי שנשתתקה צפירת הזכרון, מותר לנו לשבת קצת על העשב, ולבהות בעננים. מגיע לנו קצת לנשום אחרי כל הזכרון הזה. לחיות, ליצור, לכבד, לאהוב. רק כדי להזכיר שלא שכחנו לשם מה כל העניין הזה. שאחרי שהתאבלנו, ידענו גם לקום ולשקם. שהבנו שהימים האלה הם קודם כל לזכרון החיים, שאם קצרים הם כל כך, לפחות שנהיה ראויים להם. שאם כבר לזכור ולהבטיח, אז גם לקיים.