יום ראשון, 4 במאי 2014

בימים כאלה

הם אומרים: ימים כאלה -
שמים הכל בפורפורציה.
ומחזירים אותנו
לממדים הנכונים.

אבל אני, כבר מזמן יצאתי מפורפורציות.
אני מבקש ימים קצרים, עטופים לילות לבנים.
השבוע, זומם להקדיש זמני לזוטות.
אקרא לעוזרת הבית, שתבלגן קצת.
אנסה לחלץ הרים מעכברים, ואפילו צלי הרים.
כל דבר שיוכל להגן עליי מהשמש
הנחושה להקרין עקרונות מחייבים.

הם אומרים: ימים כאלה -
שמים הכל בפורפורציה.
אבל אני, לאן הביאוני הפורפורציות האלה?
לקטנות הקומה של אנשים גדולים...
לצרות של רוחב לב...

ביום שכזה אני מעדיף להתרחק מפורפורציות.
לרדת מכנפי הנפילים. להתגמד.
להיטמע אלמוני בנוף. להיעלם.
לשכוח.

יום שבת, 3 במאי 2014

המעטפה

זה אמצע הלילה, ונדמה לך שאתה שומע נקישות עדינות על דלת העץ. זה בטח שום דבר, הרוח שבחוץ. סופה שכזו לא התרגשה שנים רבות, ובוודאי שאריות מן הרוח מלטפות את הדלת. אך הנקישות נמשכות, וקצבן גובר. אין בלבך ספק יותר, מישהו הולם שם בדלת ביתך, וממתין שתפתח לו. הוא אינו מרפה, ואינו הולך. אתה מתכנס לרגע לתוך עצמך, מבוהל, ומחליט לבדוק מי החליט לטרוד מנוחתך בלילה טרוד שכזה. אתה פוסע בשקט בחשכת החדר, ומתקרב אל הדלת. קצב הנקישות פוחת והן פוסקות, אך קצב פעימות הלב גובר, ואתה לבדך. מציץ בחלון ואינך מזהה אף אחד. אתה מחליט לפתוח את הדלת, בזהירות ובחשדנות. אין איש בחדר המדרגות. רק הדי הסופה הסוערת נשמעים דרך החלונות. 

אתה פוסע לאחור כדי לסגור את הדלת, ועיניך נתקלות בכתם מוזר על שטיח הכניסה. הוא לא היה כאן קודם, אתה משוכנע. אתה קרב אליו מגלה כי מדובר במעטפה, בצבע חום בהיר. שמך הפרטי מופיע עליה בכתב מהודר, כמו מחובר, בצבע אדום. אתה ממהר להרים מבטך חזרה אל החלל החשוך. אין איש בחדר המדרגות, גם לא בעומק המסדרון. אתה אוחז את המעטפה בזריזות ונועל בחוזקה את הדלת. מוודא כמה פעמים כי היא סגורה והבריח סגור. בידיים רועדות אתה פוסע אל הספה.

נשימה עמוקה ואתה מדליק את האור שליד הכורסה הבלויה. בדיוק עכשיו הפסקת חשמל מעיקה. זה אף פעם לא הזמן המתאים אתה חושב לעצמך, ולרגע תוהה מה יועיל לחשוב לעצמך בלילה טרוף שכזה. אתה מהלך אל הארון העליון עד שנתקלות ידיך בקופסת הגפרורים. אתה מוציא את החנוכיה מהארון התחתון ומצליח לנעוץ לתוכה שלושה נרות. לאורם, אתה מתיישב לפתוח לבסוף את המעטפה. אתה כל כך עייף ורוצה להתכסות כולך בשמכה העבה, אך סקרן כל כך באשר לתוכן המכתב.

המעטפה אינה מודבקת, ונפתחת בקלות. אתה מוציא ממנה נייר מכתבים ישן, ריחו שרוף מעט, ועליו מילים ספורות בדיו כחול, כמו ספוגות בתוך הנייר הדק. "מישהו זקוק לך". אתה מקרב את הנייר, הופך אותו, מסובב, מקפל. מנסה למצוא כל רמז לתוכן נוסף, להסבר או ביאור שיפרשו את המסר הקצר הזה, הפשטני. אך הדף הקטן אינו חושף פרטים נוספים והמסר נטול הסבר. אתה יושב שם שעה ארוכה, אינך יודע להעריך כמה. לבסוף אתה מכניס את המכתב חזרה אל המעטפה ושם אותה על השולחן בסלון, ליד החנוכייה.

אתה חוזר אל המיטה ומתכסה. נדמה כי האירוע מאחוריך ועכשיו תוכל להירדם. הרי אין בך כל אשמה. אינך יודע מי שלח את הפתק ומי בחר להניחו על מפתן ביתך בדיוק בלילה סוער שכזה. גם אם היית יודע, הפתק לא חשף דבר לגבי מהותו - מי זקוק לעזרתי הלילה, ומדוע, וכיצד תוכל לסייע לו. הרי אם היה בכוחו של אדם זר לגשת אל ביתך הלילה, בוודאי יש בכוחו גם לסייע. אך מדוע זר פנה דווקא אליך? ואולי מדובר באדם מוכר, חבר או קרוב משפחה? והרי שאם כך, בוודאי היה מטלפן. ואולי הוא בצרה נוראה? אך אם בכך מדובר, מדוע לא הגיע? מדוע לא דפק בדלת או פירט את נסיבות העניין במכתב?

בסוף לבטיך אתה נרדם. בבוקר הנרות כבר כבו. מן המכתב שכחת ויצאת אל העבודה. העוזרת הגיעה אחר הצהריים. היא השליכה את המכתב אל שקית האשפה וזרקה אותה בחוץ. אחרי כמה ימים נזכרת באירוע, ולא הצלחת להכריע האם חלום הוא או מציאות. האירוע לא חזר אל עצמו, דפיקות נוספות בדלת לא נשמעו. ואתה בכלל שכחת, והשינה שלך השתפרה פלאים. ואולי באמת לא היה זה אלא חלום, מריר וחולף. חלומו של אדם שכתב פתק והניחו במעטפה. התמלא הוא בתקוות שווא, שאינן תואמות את טעם המציאות. היכן הוא, והיכן מכתבו. כבר איש אינו שואל. רק הסערה עוד מרעידה לפרקים את הדלת, ואיש אינו פותח. רוח מידפקת על חלונות נעולים.

ציטוט מדוייק

ביומניו של הס, מפקד מחנה אושוויץ, מצאתי תיאורים מזוויעים של שגרת החיים בגטו. בין היתר, מתייחס לאסירים היהודים ומשווה בין אלה ששרדו לבין אלה שמצאו את מותם. הוא מספר איך למד לאורך הזמן להעריך את סיכויי ההישרדות של כל אסיר במחנה. היהודים שאיבדו תקווה, שאבדה אמונתם ושאיפתם לשרוד, לא יצאו מן המחנה חיים. רק אלה שהגיעו לעבוד עם ברק בעיניים מדי בוקר, שנצרו בתוכם אופטימיות ואומץ ממקורות עילאיים, עברו את התופת - הבריאו מן המחלות, עמדו במעמסות עבודות הכפייה. ויש לי גם ציטוט מדויק של דבריו, שלא אביא.

ובספרו המפורסם טוען ד"ר פרנקל, ששרד, טענות דומות מאוד. והוא טוען שם שכשהאדם מחפש משמעות, הוא מוצא אותה. והיא חזקה יותר מכל מרפא, מכל קושי. ובחסדיה עומדים אנשים איתנים על רגליהם גם כשהם מוקפים בסבל ובמוות. וכי תודעה חזקה ונועזת חשובה יותר מעוצמה גופנית. וכשהאדם מאמין בצדקת דרכו לא ניתן להביסו. ושרוח האדם עוצמתית יותר משריריו, שנחישותו ותקוותיו הם מפתח הזהב לשרידות. ויש לי גם ציטוט מדוייק מספרו, שלא אביא.

והבוקר פורסם כי ביולוג מפורסם שעסק בשיבוט תאי גזע טוען למהפכה ביולוגית מרעישה. לדבריו, הצליח להוכיח כי התאים שלנו נשלטים על פי מידע הנקלט מהסביבה ולא מהגנים. כל שצריך הוא לשנות את האמונות השליליות הטבועות בנו, ואז נוכל להימנע ממחלות קשות. הכל בראש, הוא אומר. ויש לי ציטוט מדוייק, שלא אביא.

כי בסוף, יש ציטוט מדויק לכל דבר. ותשובות למכביר, והסברים ונימוקים. אבל מיותר להביאם, לצטטם, למסגרם. את הציטוטים שישנו את חיינו צריך ליצור, להמציא. צריך לחפש את רוב התשובות המבריקות בלב. צריך לכסות את הקירות בצילומים שלנו, למלא את הריאות באוויר ששאפנו בעצמינו, להציף את הדמיון בחלומות שחלמנו לבד. לקרוא ספרים שכתבנו פעם, שירים שרקמנו, רעיונות שבראנו, מחשבות שזרענו. צריך לצבוע את העולם בצבעים שלנו, כדי שנוכל להרגיש בו בבית. להלחין בעצמינו את הזמן כדי שלא נרקוד לצלילים זרים. זו כנראה הדרך היחידה להתמלא במהות, לשרוד כאן. הדרך המסעירה ביותר. ובטוח יש ציטוט מדוייק שמוכיח את זה. כמו זה שנוצר כרגע לפניכם.

יום חמישי, 1 במאי 2014

שרפו את המילון

ילדים קוראים במילון כדי לדעת. ואינם יודעים שצר המילון מלהכיל את סודות התבונה, את צפונות הלב. מילים רבות ובכל זאת חסרות כל כך. מונחים שמישהו הניח, ואחר וודאי היה מניחם במקום אחר, בסדר אחר.

מבוגרים קוראים במילון כדי להגדיר. ואינם מגדירים מה הם מחפשים באמת ותרים אחר מילים של אחרים. את עצמם הם מחפשים והמילון שותק להם. אובדים בין פירושים עמומים ואינם מצליחים לפענח את המניע לתהייתם.

ואתם, אם מחפשים אתם או שנזעקת נפשכם להגדרה, שרפו את המילון. אזרו אומץ לחיות בחוסר הוודאות של השתיקה והעמימות. כאן אין קירות סביב הבית והחצר אינה מגודרת. אך על הדלת נחקק: כאן גרים, חיים, נושמים. ומהחלונות נשקף נוף. לא תצליחו לתארו במילים. אין נפלא מכך.