חשד ילדות בלתי מרפה

גזירי עיתון פזורים ברשלנות על הרצפה. חלקם מסומנים, מוקפים. הישנים בהם מצהיבים תחת נעצי חלודה על הקיר. אחרים נתלשו בחופזה. מספרים וחלקי שמות שורבבו בשולי תמונות שחור לבן. העיתון נקרע למוספיו בניסיון להתחקות אחר רמזי הדפוס. רוח סערה הפשיטה תוכנו, ניסה לאתר בו דבר שביב סוד.

הליכה סהרורית דוממה ברחובות עיר סואנת. לוחות מודעות וספסלים, עצים, חלונות מרזבים. ראש פנס תר אחר פנים מוכרות, שולח שביל גישוש בין צלליות כהות. מסע לילי בעקבות נקודות מסתור, נרות דולקים בהחבא אחרי תריסים מוגפים.

בירורים נחושים אצל אלמונים נואשים. חקירות סודיות באור השמש. מחול שדים אכזרי לרקדן בודד וכינור.

והכל, בעבור הפרכת אותו חשד ילדות בלתי מרפה. שאיפשהוא מתישהוא תעלה מסיבה הלילה. וכל מכריך ירקדו שם, יחגגו, יצחקו, ישכחו. יתקדמו בלעדיך.

משמעות

כמו חיוך ראשון של ילד, לא משנה באיזה גיל. כמו ניחוח צרוף של חופש. כמו ים. כמו סב הפוסע שלוב זרועות עם רעייתו בשדרה. כמו אם כחושה וגלוחת ראש המלווה את בנה רכוב אופניים. אין בכל אלה משמעות לזמן.

ואת כולם ראיתי בחולפי מנקודה אחת לאחרת. ואולי היו כולן תחנות ביניים שאינן חוברות לקו. ומראות נוספים בוודאי ממתינים בנתיבים עוקפים ובשבילי צד. מזכירים כי אין משמעות גם לדרך.

ויש המשבחים את חדות ההבחנה של הפוסעים לאיטם. ויש המהללים תעוזתם של הרצים בגשם. ובעצם, רק קצב הלב יכתיב את גורל הבריות. ולמהירות, גם לה אין משמעות.

ובבואנו לפתור המשוואה, נאלץ אז לפסול את כלל רכיביה: את שברירי הזמן, את פיתולי הדרך, את תנודות המהירות. לעולם לא יגיע זה התרגיל לסיפוקו. יוסיף להמתין הוא, ואנחנו, למשמעות.

העציץ

מוצב בפינת החדר, שתול במקומו, נטוע במושבו. אולי זמן רב כבר שם, ואולי לא מכבר הונח. אין זה משנה בהכרח. פורש ענפיו לצדדים, עליהם עליו והוא תחתם. רחוק מדי מן החלון, וניכר כי עבר עונות טובות יותר. לעיתים עוד נזכר איך היו שורשיו איתנים, כשהרהיב לבלוב וניחוח פירות. איך חלם על שגשוג וצמיחה.

ואתה, ספק אם תבחין. תחלוף את הדלת ותפסח את השתיל. לא תשאל אם עייף או צמא הוא. לא תחוש בכמיהת לשדו לאור שמש רענן. בין טרדות וניירת לא תצליח לנבוט סקרנותך הרחומה כלפי יציר-הטבע המבקש לרומם שדרתו באדמה לחה. לא ירפה אגרופך הקפוץ לזרוע בו יחס.

המומחים ממליצים לאהוב את צמחינו, להאיר, להשקות ולשיר. ואנחנו, זמנינו אך קצר הוא. אם בקושי נבחין בעצמינו, איך נמצא השהות להקדיש זמן לנטוע-זר. והרי גם אנו עייפים וצמאים, וחסרי שמש ורוח. והרי רק עציץ הוא, שתול במקומו, מי זוכר מתי הונח. אין זה משנה בהכרח. 

סיבות רעות

אנשים משכימים קום וממתינים לשמש. זקוקים למעט חום ואור ללא תנאי. כמהים לקרני תקווה, להילה זוהרת באופק הים. והשמש, היא אינה ממתינה לאנשים. והיא תזרח גם בהיעדרם. נוסקת לשמיים בכוח יוהרת שאינם-זקוקים-לסיבה.

והים גדול מאוד ועמוק וכחול. ולציפור כבר מזמן לא אכפת. ההמונים פוקדים חופיו, נאספים כמו חול. רוחצים חטאיהם בקצף לבן. והוא, אדיש בגליו. נטול גבולות ואינו זקוק להם. כל הנחלים זורמים למצולותיו והוא אוגר סודותיהם בשקיקה. לעיתים ישקוט או יסער, ללא סיבה.

ואני, שוב מחפש תשובה ולא מוצא. סופג לעומק הנשימה את הספקות שזנחה השמש, שפלט הים. יתמות השאלות מייסרת את הנפש, מדירה שינה. חיי מופעלים בכוח קנאה יוקדת באלה שאינם זקוקים לסיבה. מומרצים בתשוקה לנסוק בוקר אחד בשקט רגוע, לצלול נטול תהיות.