יום שישי, 31 במאי 2013

מה שיכול היה להיות

יום אביב חם, טמפרטורות רגילות מדי לעונה. מוזיקה נעימה מהדהדת בחלל הבית, מקורה לא נודע. תחושה עמומה ונעימה של אופטימיות, ספק נאיבית ספק מוצדקת. ואין ספקות או כאבים. ולרגעים זה מרגיש נסבל, וכמעט אפשרי.

דפיקה בדלת קוטעת בחדות את המחשבה, מעורר תהייה חוששת. גם מזג האוויר כאילו התקדר מהדי הנקישה, גם הוא חשדן. צעדים איטיים לעבר חור המנעול, צעידת נידונים אל הלא-נודע. הדלת חורקת, ממאנת להיפתח בקלות, מגוננת. 

זר בדלת, כך נדמה. ואולי ביקר כאן בעבר, זכרון מתעתע. אך כעת ניצב ושותק, ועיניו אפורות. הרי נקשת, הפרעת מנוחה, ועתה שותק. המתנה מתוחה, שניות ארוכות. "מי אתה", שואל, "למה באת". קו הפנים מתעקל לחיוך ממזרי-אכזרי, שאין בו טיפה של נחמה. טוב לא ייצא מן המפגש הזה, כבר התבהר כאן. חבל שנפתחה זו הדלת, חבל שנותקה השלווה.

"ואינך מזהה?", הוא שואל בנימה חמקמקה, בוחן את שאינו מעוניין להיבחן. ושותק לעברו, במפגין. איני משחק במשחק, איני שותף למזימתו. "וודאי יודע מי אני, והרי הוזמנתי אליך". שקרן מתועב מחציף פנים בביתי שלי, בעורמת רשעים. "וודאי טעות בידיך", הדפתי ציפורניו, "ואני הרי לא הזמנתי איש". 

דבר לא נע בפרצופו החיוור, הבעה קפואה כמוות. רק החיוך הציני, המכאיב, ניקב את עיניי בחודים משוננים. המתח הוציאני משלוותי והטחתי: "מי אתה אורח לא קרוי! הזדהה או הסתלק! התוודה בדבר מזימתך או הניחני לנפשי!". רק נשימות כבדות פילחו את החדר, מותירות אותי רועד וחבול.

"נסה להיזכר", הוא מפציר בלחישה. "הייתי כאן גם בעבר, תמיד קרוי, תמיד מוזמן". "שקרן!", זעקתי, "מי הוא זה שהזמינך אל סף ביתי?". גבר חיוכו והתעקל. "אתה", השיב בקצרה, "אתה ששב וקורא לי, מתחנן שאשוב לבקר, מתפלל שאכתת רגליי אל מפתן מעונך".  

פעימות לב חזקות, סחרחורת קלה. פס קול של סרט אימה, מחול מטורף, כובש את מוחי. אני אוסף שאריות תעוזה מדפנות ליבי ומפנה מבטי. "מי אתה?", שואל. חיוכו נקטע, מבטו התלהט. "אני הוא מה-שיכול-היה-להיות".

אל חצר הבית נכנס זר נוסף, לבוש לבן, כנות עיניו. זהו מה-שעוד-בוודאי-יקרה. ממרחקים הגיע, זמן רב נמשך מסעו, התארכה ההמתנה לבואו. משראה את המתרחש בפתח הבית, עצר למספר רגעים והתבונן. "ניכר כי עסוק וטרוד הוא בעל הבית", אמר לעצמו. "אולי מוטב שאשוב מאוחר יותר, לכשיתפנה". אמר, ושב על עקבותיו. דמותו מתמוססת מעבר לאופק.

יום שלישי, 28 במאי 2013

התרגיל

שלובי ידיים, יורדים בדממה נחושה, ספק-רצים-ספק-מדלגים, נבלעים בחשכת מקלטים. ילדים קטנים ונערות עם צמות מתועדים בסרטוני הסברה ישנים מתפנים בסדר מופתי. הראשונים אוחזים בחוזקה בשמלת מורתם. חלקם מחייכים, כנראה בהוראת הבמאי. אם תישמע האזעקה מאוחר מדי, לא יספיקו לרדת אל המקלט ואז יידרשו להסתתר מתחת לשולחנות העץ בכיתה. חסינותם תגן מפני כל התקפה, כך נטען. כניסה מהירה תציל חיים. כך ביקשו לשכנע התמונות והססמאות שהוסרטו לפני ששים שנה. 

באותה התקופה בה גוייסו גם מיקי מאוס וחבריו להזהיר מפני האיום הקומוניסטי. כשעיתוני הרחוב עסקו בשאלה מתי תונחת הפצצה האטומית בלב מנהטן, ולא האם. ההמונים חישבו קיצם לאחור, סגרו תוכניות, הביטו מודאגים בשמיים, והולידו ילדים. הם גדלו במהירות באותן שנים, הילדים. מיהרו ללמוד את דרכי הגישה למקלט, את נהלי ההתפנות בהישמע אזעקות. בתקופה המטורפת ההיא, דווקא הסרטונים האלה נסכו בטחון. מעולם לא היו שולחנות עץ מרכזיים כל כך בתפיסת הבטחון של אומה.

והיום, נדמה כי לא הרבה השתנה. אזעקות רמות באמצע העיר מרגיעות אותנו. מקלטים נטושים מחזקים את החוסן הלאומי. חלוקת מסכות היא קרנבל של ממש. דווקא בעיצומו של דיון חובת הגיוס והתרומה, נדמה כי כולנו מגוייסים. מזמזים לעצמינו את שירת הסירנה, מגנים בעזות מצח על שלמות העורף. מריצים במוחינו נתיבי בריחה, נהלי התגוננות, חומות ברזל. 

כי ככל שיפחידו אותנו יותר, כך נרגע. ותרחישי האיום האלה מזרימים בנו שלוות שגרה ממוגנת-ממכרת. לא יושג בטחון אמיתי ללא מקלטים ואזעקות. גם אנו רוצים להסתתר תחת כנפי המורה, תחת מגן השולחן. זה בדיוק העניין. זו הפואנטה. זה בדיוק התרגיל.

יום שבת, 25 במאי 2013

צחוק הגורל

והוא הוסיף להתגלגל מצחוק, במעין פרץ בלתי נשלט נטול רסנים הבוקע מעומק הסרעפת ומתבלבל דרך הגוף כולו עד שנשפך לרסיסי גיחוחים על הרצפה. ולא ניתן היה לעצור אותו, חרף בקשות חוזרות ונשנות. כמו מתוך התקף חסר תקנה, שלווה ברעידות חדות ותנועות גוף בלתי רצוניות. משהו שם התפקע ונשבר, התפרץ מעומקי העומקים, השתחרר לכל העבר בהדי שמחה וניצוצות אושר. כזה צחוק לתפארת לא נחזה זמן רב במקומותינו, ואולי מעולם לא. כאילו נברא מחדש המושג צחוק לנגד העיניים, ומעתה יסתלקו מהזכרון כל החיוכים הסתמיים והדהויים שהתיימרו להצטחק להם בעבר ועתה נמוגים במבוכתם. התפרצות וולקאנית של צרחות אושר מקופלות הנפתחות אט אט בתוך האזניים ומציפות הסביבה בתערובת סמיכה של חופש ושלווה.

וכל זה, רק משום שהעזתי להגיד לו שתכננתי משהו אחר. שלא ידעתי שכך ישבש לי.

והוא, בטח היה צריך את המשפט הזה כדי להתפרק. הרבה זמן הוא כבר מתאפק. עוד מימי בראשית.

בחיי, מזל שצחוק זה מדבק.

יום שישי, 17 במאי 2013

על פי רוב

ברובו היה שיערה כתום-מתכתי. אך לא כולו. שלוחות עמוקות של אפור שרטו פדחתה, ברמזים עבים של חוסר סדר ובלבול. שום רמז כזה לא הופיע במבטה המחייך, האוהד, עת פסעה בין המכוניות העומדות בצומת, שולחת כוס תחנונים לזגוגיות שומרות-מזגן. גם לעברי.

ברוב המקרים נותרים החלונות סגורים, שומרים על קרירות הרכב ויושביו. כבר יבשו עינינו מלראות נוודי-עיר פוקדי צמתים, כבר גמרנו אומר לשלח אותם לעבוד בעבור מחייתם, ולנתק עולם ממחייתנו. אם יכולנו, היינו אוספים אותם ואת כוסותיהם למקום אחר, מקום שבו דואגים לאנשים מהסוג הזה. כך, על פי רוב.

אך בשונה מרוב המקרים, הפעם נפתחו חלונות כולם, ואני בתוכם. משהו במבטה התמים, בסוודר המשובץ ההדוק הזה סביב מותניה. משהו בתחושה הבלתי נמנעת שזו יכולה הייתה להיות סבתא של מישהו, אולי שלי. ואם כך, היכן נכדה. קראו לו. ועד שיבוא, לא יזיק אם נסייע גם אנחנו בכמה שקלים.

כי לרוב אנו שופטים כלכלה במונחים של צמיחה ומסים, ושואלים בעיקר כמה זה יעלה לנו, וכיצד יושפעו חיינו מגזירות או תספורת. ומקטרים על גובה המשכורת ועל קנסות חנייה. וכמעט לעולם לא שואלים למה וכיצד, כיצד ייתכן שכך עומדת אישה כזו באמצע יום בין פקקי חנייה ואטמי רגישות. ובמקומות בהם נסגרו בפניה דלתות נפתחו כל החלונות, וגם אני.

והיא פסעה ליד חלוני ולא ראתה שגם אני. ואני המשכתי לנסוע כי לא חיכיתי שגם היא. וככה עשו הרוב. היא תחכה לשיירה הבאה, אני מניח, ומניח גם ארנקי בכיסי ומקפל שלוותי אל דש הבגד.

על פי רוב לא הייתי כותב על כך, גם לא מספר. גם אתם לא. אך אישה זקנה בודדה ניצחה הבוקר את הרוב. רוב שבע ומרוצה גם אחרי הגזירות והקיצוצים. בפעם הבאה שייצא לרחובות מוטב יחלוף גם בצמתים. אולי ייזכר שם כמה טוב לו, כמה חשוב לחשוב ולתת למי שאין לו. כי עם הרגישות והאכפתיות הזו אי אפשר לקנות במכולת. ובכלל, זה לא הכל בחיים. אבל אולי זה הרוב.