שכולה תכלת

בצניעותה כיסתה תנודת מאמינים משך אלפי בשנים. ורקומות בה תולדות אומה, אסופת סיפורי נרדפים ונספים שנתעטפו בה כבמוצא אחרון. והיו שלבשוה ביום חתונתם, ובימי חג, אישיים ומשפחתיים ולאומיים. ויש האוחזים בה כבסמל, ויש בהילה של קדושה. ואיש לא יחפוץ כי ידבק בה כתם, כי ייספג בה רבב. כי צבעיה נתנה ללאום, צדקתה מסרה לדרך, הילתה לקדושת האמונה.

אך כתפיהן החשופות לא תורשנה לגעת. לא תפגושנה את ענוות הבד. לא לכל אחד מותרת היא, לא לכל אחת. את רחבת התפילה חוצים חומות גבוהות של דת, גזע, מין ולאום. והחומות, עדות נשכחת למקדש, שחרב על שנאת חינם. והרחבה, עדות אילמת למצור שהוסר. לתקווה שנגוזה מקרב לקרב. ובתמונות ישנות ומצהיבות עוד רואים כאן נשים וגברים שהתפללו יחד. ואין זכר בתשלילים הישנים לשנאה היוקדת שתרבוץ בין האבנים.  

והיא, שבצניעותה כיסתה, שנרקמה חוטים דקים של תקוות וחלומות, כבר מוכה ומיואשת. צבעי המקור דהויים, בדיה בלויים. הכיצד התרחש שדווקא במקום הזה נקרעה חתיכות-חתיכות, פוזרו חלקיה בין אגפים ודעות. והיא שכולה תכלת נצבעה עתה בדם, מוטלת פצועה על האבן. מבכה את פרימת תפריה העדינים שחיברו בין אמת לצדק, בין אז לעכשיו, בין תקווה לדיכוי. תוהה איך במקום לכסות כתפיים חשפה את פנינו, גילתה איך בעיר שחוברה לה יחדיו מתרחב לו השסע, והיא שסימלה את היחד גויסה לשרת את הפחד. להבחין במקום לקרב. להכתיב במקום להקשיב. להוציא במקום לחבק.

היספיק לנו?

אני מפחדת, היא אמרה לי פעם. מפחדת שאבין יום אחד שפספסתי את החיים. שזה היה אצלי בידיים ולא עשיתי עם זה כלום. אני מקשיב לה ונעצב מבפנים. אולי כי לדעתי היא כבר פספסה ולא הבינה. אולי כי זה העצב העמוק והנוקב מכולם. זה שאין לו סוף.

כמו טרדת האדם הקטן בחנות ספרים אדירה המבין כי לא יספיק לו הזמן. כי לעולם לא יהיה בטוח שבחר את הספר הנכון, שהשקיע זמנו בתבונה, בפרק המתאים. ובמקום לבשם תאוותו במבחר הוא מתכווץ לאפסיות הבריאה הזמנית. וגם הוא הולך ומפחד, ונרעד מן המוות שהקדים את החיים.

"הנה באים ימי הקיץ המתוק, שטופי שמחה אנחנו מחכים", כתב חנוך לוין. "היספיק לנו הקיץ, היספיקו החיים?", שאל ומת. והותיר אותנו עם סכין הספק בלב חיוור. קפאונו השברירי לא מסביר פנים לימי הקיץ החולפים.

ואולי זו שעת הלילה המאוחרת. ואולי שעת החיים המוקדמת. ואולי פגישתן הלילית שמחייה סתירות של ניגודים. אור שנפרש בחסות החשכה. עייפות שאינה מאפשרת מנוח. ריקנות שמציפה שובע, וכלום שלא יספיק. כמו אדם שיצא ממיטתו והבין שפספס, שסיים את ספרו והפנים שטעה, שנדד עם הרוח וגלש אל מעבר לצוק. ובתוכו הוא יודע שלא מאוחר עדיין. ועתה נותר רק להאמין. להאמין ולסלוח. להתנחם ברגעים קטנים ובלתי חשובים ובלתי מורגשים של שקט.

בלי שורה תחתונה

שני גברים צעירים יושבים לארוחת בוקר בבית קפה. על השולחן פזורים במעורבב צעצועים וחייהם האישיים. כלב חמוד-מדי לבן-מאוד קשור-חזק מחפש תשומת לב מתחת לשולחן, ובידיים תינוק קטן, גנב מבטים.

זוג צעיר שתקן יושב לארוחת בוקר באותו בית קפה בשולחן ממול. היא מביטה בהם ושואלת שאלות אוהדות-מחמיאות. האוכל מגיע והיא מציעה לקחת את הילד בינתיים. כמעט-וניחשה-בן-כמה-הוא. הם לא מתלבטים ומוסרים את החבילה. בינתיים יחליפו כמה מילים עם החבר שלה.

היא מתמוגגת והם שבעים. אפילו הכלב נראה מרוצה. מעל מסכי מחשבים ניידים מתרוממים אישוני-הצצה-סקרנים בכיוונון חטוף.

ברקע ריחות עשן ניקוטין ועוד, מגוון חביתות ואנשים בצבעים מתחלפים. שמש נעימה, צובעת אפור בלבן, חודרת קירות וטרדות. ככה זה צריך להראות, להרגיש.

עוד קפה בבקשה, מבקשים כולם.

בתוך ענן

ערפל אפרורי, תאוותן, טרף לתוכו שלדים עירומים של גורדי שחקים. מבנים צפים כספינות טרופות באוקיינוס לבן. נחיל אפרורי מתפתל ברחובות יתומים, מכחיד נופים, מפיץ רמזי עבים צמריריים במורדות הכביש. חומת דמעות קפואות, צורבות עיניים.

ביום שכזה אין ראות טובה, רק ערפול חושים המוליך סהרורים אל יעד לא נודע. ביום כזה גם לא רעות טובה, כל אחד לעצמו, מגשש נתיביו, תר אחר אמת, אחר נר צדקת דרכו בחשכה.

ואתם, הישמרו לכם מן האפלה. השגיחו על כיסכם. יש שאיבדו דרכם, ויש שאת ליבם. יש שלא מוצאים דלת ביתם, ויש נטולי מפתח. לאחדים נתעופפו המחשבות ברוח, לאחרים נגזל הזמן. וכואבים מכל אלה, הם שאיבדו את המילים הקטנות. הפשוטות, הצנועות, הנעימות. היו הן הראשונות להיעלם ביום ליקוי מאורות שכזה, נחפזו להסתלק. כך סתם, בדיוק היום. כשהן נחוצות, נדרשות.

אם רק היו נלחשות, בכנות וברגש ובאמת, היו יכולות לפזר את הספק. כרעם ביום בהיר היו מבקיעות עננים, מעוררות קרני שמש מרבצן, חיוך מתרדמתו.