רק בתל אביב

רק בתל אביב אפשר לצאת מהים ולהיות פחות רטוב ממישהו שפשוט הלך ברחוב.


רק בתל אביב סלט ערבי חתוך מוגש עם שתי פעילות שמאל שמוחות על זה שהזיתים כבושים.


רק בתל אביב גברים בוהים במחשוף של דוגמנית שיושבת לידם, ואז מתנשקים אחד עם השני.


רק בתל אביב מתרכזים בבניין אחד פליטים מסודאן, אריתריאה והאח הגדול.


רק בתל אביב יש אלף ואחד שמות שונים לאותה כוס עם קפה נמס עלית וקוביית קרח.


רק בתל אביב עדיף לספר לחברים שלך שאתה עושה עבודות שירות מאשר להודות שאתה פקח חנייה.


רק בתל אביב ההומלס צריך לנגן שעות נוספות כדי לממן את הארנונה של הספסל.


רק בתל אביב לא מספיק להיות יפה אם אתה לא נכון, ואתה לא נכון אם אתה לא צודק, ואתה לא צודק אם אתה שותק.


רק בתל אביב נהוג להשאיר טיפ נדיב לשחקנית שהגישה לך את הקפה.


רק בתל אביב כולם מאוד מתעניינים במה שקורה בחוץ לארץ. למשל, בהרצליה.


רק בתל אביב אינטלקטואל הוא מי שפרסם לפחות שלושה מאמרים, בפנאי פלוס.


רק בתל אביב מכולת שרוצה להעלות מחירים צריכה להפוך לבוטיק-בריאות.


רק בתל אביב מנקים את מה שהכלב השאיר אחריו בעזרת אפליקצייה חדשה באייפון.


רק בתל אביב כשבא לך לשבת לבד לקרוא ספר אתה מצייץ על זה בטוויטר.


רק בתל אביב אנשים חיים באושר בדירה קטנה עם גרושתם לעתיד.


רק בתל אביב כותבים למגירה, שמחוברת לבלוג, שמתעדכן בפייסבוק. ככה, שאף אחד לא יקרא.


יש לי סימפטיה לאנשים שמתאמצים בתל אביב. העיר הכי שפויה בעולם, שהבינה מזמן כמה משעמם להיות נורמאלי. 

***

להיות איש מפורסם - זה לא נאה,
זה לא מה שנושא אל הפסגות.
אין צורך לאסף תיק ביקורות עבה
וכתבי יד לשמור כאוצרות.


מטרת היצירה היא התמסרות,
ולא פרסום או מחמאות.
בושה לאיש חסר כל חשיבות
להיות נושא שיחה בפי בריות.


כן, יש לחיות בלי לטפח תארים,
לחיות, כך שבסוף דבר
תשאף אליך אהבת המרחבים,
תשמע את קריאתו של המחר.


ויש לשמור על לובן הבקיעים,
שבגורל, ולא בין ניירות,
פרקים ואף רגעי חיים שלמים
אל השוליים יש לדחות.


וגם לטבול בלא-מוכר,
לשקוע בו בלי עקבות,
כמו ערפל עוטף את הכיכר,
ולא רואים שום פרט ואות.


ואחרים ילכו בעקבותיך צעד-צעד - 
שרשרת עקבות עודה לחה,
אבל אתה בעצמך אינך צריך לדעת
מה כשלון, מה הצלחה.


אתה צריך בלא לאות
לדבוק בעצמך, כל נים וכל מיתר,
וזה הכל, לשמור על החיות,
לשמור על החיות, עד שנגמר.




בוריס פסטרנק, 1956

בעיני המתבונן

"הכל בעצם בעיני המתבונן", אנחנו מיטיבים לסכם בניחותא, ומרגישים עצמינו פטורים ממחשבה נוספת. כאילו מוסכם על כולם כי במשפט זה, קלישאתי ככל שיהיה, מותר להפסיק לדון ולהרהר ונכון לחזור אל שתיקה של נוחות ויישוב דעת. אבל בחינה מדוקדקת של מהות המשפט הזה מניבה מסקנות מטרידות - אם אמנם נשקפת המציאות רק דרך עיני המתבונן, אפשר כי נידונו כולנו לחיים של סטטיות דטרמיניסטית. לעולם לא נוכל לחוות שינויים ותהפוכות הרי גורל, שכן כל חוויותינו מועברות אלינו דרך מערכת שליטה, סינון, שידור ובקרה. המציאות יכולה להשתולל לה בחוץ, ואנחנו אפילו לא נדע. עיני המתבונן ישמרו עלינו ספונים בתוך התובנות והידיעות שלנו, בתוך המוכר והמובן.


אלא שלעיתים קרובות אנו נוטים לשכוח כי גם המתבונן אינו חסין מפני גלי המציאות. גם המתבונן, המאזין והמציץ משתנים ללא הרף, מגלים רבדים נוספים באישיותם שהיו חבויים ומודחקים, משנים ברצון או שלא-ברצון סדרי עדיפויות וערכים, השקפות עולם ודעות. המתבונן אינו קופא על שמריו והוא כל הזמן ממציא עצמו מחדש, מתבונן דרך אותן עיניים אבל בזוויות קצת אחרות, מתוך מטרות שונות, בתוך דחפים אחרים, לתוך מציאות דינאמית. באותו קצב שבו משתנה לה המציאות, כך משתנה לו המתבונן - והם מחליפים זהויות ומבטים בקצב מסחרר. בתוך ההמולה הזו, קשה אם כבר להבין כיצד מתקבלת רציפות. כיצד אנו מצליחים לשמר סטאטיות מספקת שתאפשר לנו לחבר את אירועי אמש עם קורות ההווה, ולהרכיב סיפור חיים מאסופת פרגמנטים של דמויות רבות ומגוונות הדרות בתוך גוף אחד.


בסדרת המדע הבדיוני היחידה שאי פעם ראיתי, "סליידרס", החזיקו גיבורי הסדרה בשאיפה אחת בלבד - הם רצו לחזור לעולם שלהם. בכל פרק הגיעו ליקומים מקבילים, נחשפו לתרבויות מוזרות אחרות, ובסוף ניצלו ברגע האחרון ודילגו את העולם הבא. באחד הפרקים מסמרי השיער הם הצליחו באופן אקראי נדיר לחזור הבייתה, אבל לא הצליחו לזהות אותו, כי גם הבית כבר השתנה. מבלי להבין את גודל טעותם, דילגו אל היקום הבא. המתבונן והמציאות משתנים באופן מקביל, מהיר וחולף. ייתכן כי לעולם לא ימצאו נקודת סנכרון מיטבית שתעמיד אותם זה מול זה בקו מבט ישר ובהיר. נקודת מפגש זו, בה מצוייה "האמת" האובייקטיבית ביותר, נדירה ונסתרת, ויש האומרים כי מעטים שיזכו לצאת את המערה ולהגיע אליה. מנגד, אפשר כי ביום מן הימים עוד נזכה לכך. ובטוח, שממש כמו ב"סליידרס", נגלה שנקודה זו נמצאת במקום שהוא עבורינו בית.       

חד וברור

לא הייתי בטוח שהבהרתי את עצמי כמו שצריך, אז שלחתי לה סמס נוסף, ליתר בטחון. היא לא הגיבה. אחרי שעה שאלתי - "תגידי, קיבלת את ההודעה שלי?". "כן, קיבלתי", השיבה בקרירות, "והיא הייתה מיותרת". "מיותרת? למה?". "כי היית מאוד ברור כבר בפעם הראשונה. אתה תמיד ברור. לא הייתי זקוקה לעוד הבהרה. בזבוז זמן", היא השיבה, תוך שמשתדלת להפגין המשך עבודה רציפה ומיעוט קשר עין. באופן מפתיע, התמלאתי סיפוק ואי-סיפוק מהמסר שלה. בעיקר, הבנתי למה היא מתכוונת.


אולי יהיה נכון לסווג את מרבית האנשים לשני סוגים עקרוניים: הישירים והנחמדים. הישירים אומרים שעל לבם ברוב המקרים. הם סבורים כי הדבר הכי חשוב באמירת משפט היא בהירותו וחדותו, וכי תקשורת היא פלטפורמה של תוכן. אם לא הבינו אותך, חבל שדיברת. הסוג השני של האנשים הם הנחמדים, אלה שסבורים שמה שהכי חשוב זה הרושם, המעטפת והגוון. גם כשאומרים דברים קשים, הכי חשוב זה לעטוף אותם ברוך של נוצות. כי מה שהכי חשוב בתקשורת זה הזרימה והנעימות שלה, הם הערבים לשימורה ולהמשכה. רגע לפני שתעבור המחשבה הצפויה בראשכם, לפיה כל אחד מאיתנו הוא גם נחמד וגם ישיר ושזה בכלל תלוי בהקשר, בנסיבות ובעיתוי - חשבו פעם נוספת. ניתן גם ניתן לסווג כל אחד מאיתנו בקווים כלליים, ולו בסיוע של סדר העדיפויות הפנימי שלנו. רק שאלו את עצמם מה יותר חשוב לכם - הבהירות או הזהירות, החדות או הנחמדות. התשובה תוביל אתכם לקבוצה המתאימה.


מדוע התעכבתי כל כך על ההגדרה המיותרת הזו? בעיקר משום שהיא קריטית כדי לפתור הרבה בעיות שמתעוררות בחיינו. כמו כל דבר, גם זה מתחיל במשפחה. חשבו לעצמכם כמה מתחים, משברים, בעיות ולחצים ארעו במשפחה שלכם בתקופה האחרונה בגלל סוגיות פעוטות חשיבות. לעיתים, דווקא כשעוטפים קוצים בנייר צלופן, הדקירות נעשות עמוקות וכואבות יותר - וצורבות למשך זמן ארוך יותר. המרחב הפרטי הוא המקום הראשון לטעמי שבו צריך להיות ישירים ככל שניתן. כשהוריי האשימו אותי בעבר ש"בבית אני מרשה לעצמי להיות בוטה באופן שבו לעולם לא אותיר לעצמי בחוץ" מיהרתי לאשר את האבחנה. הרי הבית אמור בדיוק לספק לי את התפאורה והאווירה המתאימות כדי שארגיש בנוח לבטא בדיוק את אשר על ליבי. מי שהולך סחור-סחור מול קרוביו, וודאי שישקע בפיתולים עמוקים יותר מול המעסיק, החבר או עובר האורח. אני לא מטיף כאן להתעמר במשפחה, אלא לוודא שבין כל גינוני הנימוס והכבוד המסר המקורי שלנו עבר באופן בהיר. לא תאמינו כמה מתחים מיותרים מתנפצים בסופו של דבר, עד כי פגיעה מוחלטת ובלתי-הפיכה ביחסים, רק משום שלאורך זמן משפטים בהירים נבלעו ואוחסנו בכספות, ובמקומם הושתלו גינוני נימוס וחנופה. 


וראו עד כמה הדבר נכון גם במרחב הציבורי. אדם בכיר ביותר, שעמד בראש המדינה שלנו, חשוד בעבירות חמורות של קבלת שוחד והפרת אמונים. ההאשמות קשורות למעטפות כסף, לתיווכים פסולים, קשרים בעייתיים עם קבלנים ועסקאות מפוקפקות. אין להם דבר וחצי דבר עם גלעד שליט, פגישות עם ראש המוסד, שיחות עם ראשי ממשלה אחרים. הדיון שצריך להתנהל הוא לא בפטפטת המיותרת של מר אולמרט, הנאבק על חפותו (ועל חייו כהגדרתו) תוך שמפזר לכל עבר סימנים מחשידים. הבעיה היא בנו, שעקבנו כל היום אחר דבריו ובלענו אותם בשקיקה - מבלי שהדבר ייראה לנו חריג. הרי התרגלנו שמה שחשוב זה לדבר, להגיד, להפיץ מילים - ופחות התוכן וההקשר. צריך להישמע חכם ולא להיות נבון, להקרין רושם ולא לבטא אמת. הריקנות המגוחכת של ממטרת המילים של מר אולמרט משפריצה על כולנו, ואנחנו רוקדים בגשם ומריעים על סיום עונת הבצורת הרכילותית. בסוף, נותרנו בסוף היום עם תחושת חשיבות גדולה, ומעט מאוד הישגים של ממש.


אחד השיעורים שהכי השפיעו עליי בחוויה האקדמית שלי היה בקורס שנקרא מבוא לאנתרופולוגיה. באחד השיעורים עסקנו ביחסים שהונהגו בחברות שבטיות פרימורדיאליות באיים רחוקים ונשכחים. אחד המאפיינים הבולטים של מרקם היחסים בחברות אלה הוא היעדר הגבולות והטאבוים. המשפחות נהנו מפתיחות בינאישית, מינית, חברתית - עד כדי חשש כבד מגלישה לגילוי עריות ומעשי פשיעה חמורים. אבל רגע לפני שאנחנו מביטים ביהירות לעבר אותם ילידים עירומים (עטויי חצאיות קש במקרה הטוב וחגורות קש במקרה הפחות טוב), כדאי להיזכר שהאנשים האלה היו בריאים בנפשם כמו שאנחנו כבר אף פעם לא נהיה, רק בגלל ששוחררו ממגבלות שלטבע בכלל אין עניין בהן. הגבלנו את עצמינו בסוגיות מסוימות עד לזרא, ואחר כך התלוננו שאנחנו חנוקים. ברור כיצד זה קרה לנו, היינו חייבים לייצר לעצמינו גבולות שישמרו עלינו, להבנות אמנה חברתית שתשמור עלינו חיים ותאפשר לנו להקים חברות מתקדמות, כלכלות מפותחות ויחסי גומלין חוצי גבולות. אבל אי אפשר שלא לתהות האם לא הגזמנו קצת, כשספר החוקים כבד יותר מספר החיים.


יש מילים שלא משנה כיצד משלבים אותן במשפט, הן תמיד נשמעות טוב: תחכום, עידון, הקשר, נסיבות. כל אלה עשויות בהחלט לשרת את האדם הנבון המבקש להתאים עצמו למצב נתון ולוודא כי הוא זוכה לחיבה ולקשב המתאימים למסרים שלו - לאורך זמן. אבל בל נתבלבל, אין תחליף למילים הטעונות הבאות: ישירות, כנות, תוכן, מהות. כשהאיזון לא מתיישב לנו בתודעה באופן טבעי, תמיד אעדיף את הבוטות על פני הנימוס. יש באמירה הזו קורטוב רציני של בטחון עצמי - אני סמוך ובטוח כי אם יבינו אותי לחלוטין, גם יעריכו ויכבדו. מעבר לכך, אם ההערכה כלפיי תבוסס על מסרים מקושטים ועל פופולאריות זולה ומזוייפת, אוותר על כך בחפץ לב. את קהות החושים יש לנצח בעזרת בהירות חשיבה ודיבור, ואת נינוחות האדישות כדי מדי פעם לנתץ בעזרת נחרצות השיח. לא מספיק להגיד שאני לא מסכים איתך אבל אקריב את חיי כדי שתוכל להשמיע את דעתך. יש להוסיף ולהגיד כי דעתך הכנה חשובה לי יותר ממצב הרוח שלי, מתפיסת עולמי. יש להגיד, חבר - כבד אותי בעזרת כנות, החמא לי בכנותך, סייע לי בישירותך. בשביל זה לא רק שווה למות, בשביל זה באמת כדאי לחיות.