מצעד מחאה

"אחד הדברים הראשונים שתבחין בהם אחרי שתגיע לתל אביב", הוא אמר לי, "זה המבטים". מה זאת אומרת, שאלתי אותו, הרי גם בירושלים היו מבטים. "לא", הוא קבע בבטחון, "כאן הם מסתכלים לך בעיניים". אמר - וצדק. אולי זה ביטוי של בטחון עצמי, של תרבות הצריכה, או סתם חוצפה אורבנית טיפוסית, אבל התל אביבים אוהבים מאוד להסתכל אחד לשני בעיניים. יש בזה גם סוג של משחק - "נסה להבין למה אני מתכוון שאני בוהה בך עכשיו, חפש מה לא בסדר בך, או שאולי דווקא מה בסדר גמור". למגיע מהחוץ שאינו בקיא בכללי המשחק במרכז העיר, המאפיין הזה עשוי לאיים מעט בתחילה, אבל מתרגלים ומחזירים מבט. זה אפילו יכול להיות די מהנה, ואולי מרגש ברגעים מסוימים, להעז, להציץ, לתקשר. בניגוד לתדמיתה כעיר עסקים קוסמופוליטית שבה לאף אחד אין רגע לעצור ולנשום, תל אביב דווקא מפתיעה בנכונותה לעשות עיניים לתושביה.


הרבה מבטים קיבלתי אני כשחציתי את רחוב דיזינגוף הסואן בשעות אחר הצהריים. בהתחלה לא הייתי בטוח למה. עליתי על קו 5 כדי לאסוף את פריט הריהוט האחרון שעוד נותר לי להשלמת הדירה - תמונה פנורמית רחבה של ירושלים. תזכורת מתקופה טובה, שתתלה על הקיר בדיוק מנגד לתמונת קו הרקיע של תל אביב. אלא שמבלי להתכוון לכך, ולמרבה השעשוע, מצאתי עצמי חוצה את רחוב הדגל של תל אביב עם תמונה ירושלמית מנקרת עיניים. במקום ללכת בזריזות הביתה, ארגנתי לעצמי צעדת מפגן מתריסה למול יושבי בית הקפה - כאילו ביקשתי להטיף להם: הקשיבו הקשיבו דור המקיאטו, יש אתרים נוספים בארץ הזו מחוץ לגוגל שלכם, והם לא פחות מסקרנים ומרגשים. משהו לא הסתדר להם בבחור המסונדל הזה שהולך להם מול הפרצוף עם כיפת הסלע, ועוד באמצע יום שישי קיצי ונעים. היה ברור להם שיש לי כאן מסר, והם רק ניסו לפענח אותו בצורה שתניח את הדעת ותאפשר את המשך החיים.


דקות אחרי שהתמונה הונחה בבית, קפצתי לסיבוב בכיכר בזל הסמוכה למעוני החדש. בתי הקפה היו מאוד נכונים, והם אכלסו את האנשים הנכונים שלבשו - כולם - את הבגדים והתספורות הנכונים. נכנסתי בסקרנות לירקן-יקרן עליו שמעתי כל כך הרבה, בדיוק כשיצא ממנו הזמר המפורסם (והנכון) הזה שאני נורא אוהב והוציא דיסק פסנתר משובח (לא זה עם הכיפה השחורה, שמתגורר לידי בנחלאות). מיד הבנתי שאני במקום הנכון והתחלתי לחפש מציאות. אחרי 4 תפוחים רגילים (שניתן לכנותם תפוחי זהב בהינתן המחיר), ארגז מיני-פלפלים ("מעדן עם גבינה) וחומוס ביתי ("מיובא מאבו-גוש"), לא שכחתי לעבור גם בחנות הנרות הסמוכה. כל כך הרבה בריאות וגיוון יש בעיר הזו, שבה כולם יושבים כל הזמן בבתי קפה ומדברים על החיים. והאמת? שזה נורא נעים ומרגיע. אז אולי נדחה את המשך המחאה בשלב זה, לפחות עד החורף.

עצמאות

הבטתי ביצירה המוגמרת, מלא תחושת סיפוק ושביעות רצון. שידה לתפארת, עץ שחור מבריק, שתי מגירות. מוצר מושלם שנקנה אך אתמול וכבר עתה יוצב בגאון ליד מיטתי בחדר החדש. מנורת הלילה רחבת האהיל הלבנה, יוצרת שילוב מושלם, והונחה במקומה עוד בטרם חוברה נורה בתוכה. פתחתי את המגירה העליונה ושמחתי אך גאתה. כמעט-חיוך נמתח לי על השפתיים. חיברתי את תחתית המגירה הפוך. במקום להיתקל בלובן של חדש, דפנות המגירה נאחזות במרקם שבבי עץ. פתאום הבנתי מה המשמעות האמיתית של להיות עצמאי.


כי העצמאות האמיתית, המובהקת, הראויה, היא זו המכילה ומחבקת בתוכה את הטעויות האנושיות הקטנות. הנגר אינו מרבה לטעות, ומכונת הניסור עוד פחות מכך. התכנון המסחרי והמואץ יודע לבטל את המעידות ולהפוך את תבניות חיינו למדוייקות ואחידות. מצטיינים בכך גם מערכת החינוך, הצבא והממסד. אם אנחנו לא ממש נכנסים למסגרת, מורידים קצת בצדדים ומנמיכים קומה. זה כבר יסתדר. אבל המגירה הזו, שנבנתה באופן כמעט מושלם, עשתה לי את היום. עכשיו, כל פעם שאפתח אותה כדי להכניס ולהוציא חפצים, אקבל תזכורת מיידית ונעימה - אני בניתי את זה. ממש כמו הפסטה שאני מכין לעצמי מפעם לפעם, ותמיד לא יוצאת ממש כמו שהייתה אמורה, אבל אין טעימה ממני בעיניי. אני יוצא הכי שבע כשאני מכין לעצמי (כן, גם שניצל טבעול יכול לעשות פלאים), וזה לגמרי מובן. 


המחשבות האלה החלו להדהד לי בראש כבר ביום העצמאות האחרון, עת הוצפנו דגלים ומיני זקוקים ופטישים לרוב. רבות דיברו על ההישג, התכלית, המימוש. וכמעט ולא הזכירו את הפגמים. שהרי אני באמת ובתמים מאמין שהפגמים הם שעושים את האדם, ובעיקר מצדיקים ומבטאים את חירותו המוחלטת. אין להתנצל על הטעות, כי אם לברך מדי בוקר על הזכות שניתנה לנו לבצע אותה (הכל בגבולות הסביר והטעם הטוב). כך במישור האישי וגם בלאומי - העצמאות הישראלית היא מושג של כאב, של טעויות, של הזכות המקודשת לבצע משגים וללמוד לבד כיצד לתקן ולהשתפר. זו עצמאות של קורבן ומחירים כבדים, שהם לא נטל על גאוותנו כי אם בסיס תהילתה. כל נפילה היא נקודת ההתחלה של התקומה והשיקום, מנת חלקו של כל מי המתיימר לקיים חיים ומציאות עצמאיים, חופשיים, משוחררי כבלים וכפייה.


בחודש הנוכחי הזדמן לי לגור במקביל בשתי דירות בתל אביב ובירושלים. כשיוצאים מהבית שלי בנחלאות רואים כמעט מיד את הכנסת. מעוז תפארת, היכל של חקיקה ונאומים היסטורים ששינו את חיינו בחלקת ארץ זו. כשיוצאים מהבית שלי בתל אביב רואים את כיכר רבין ועיריית תל אביב, המסמלים את החירות והרוח החופשית, את הרבגוניות וההזדמנויות שאמור לקבל כל אחד לחופה של העיר הזו, במנותק מדת, מין וגזע. אבל את העצמאות האמיתית שלי אני שומר במגירה, ליד המיטה. שתהיה קרובה אליי כשאני יושב ליד המחשב, כל פעם שאני חוזר הבייתה, ובמיוחד שאני חולם בלילה. מי היה מאמין שקריאת תיגר שטותית על חוברת תכתיבים של איקאה, היא מה שהייתי צריך כדי להבין אחת ולתמיד כמה אני חופשי.

בית ספר ממלכתי

בטקס שנערך לפני שלושה חודשים לזכר קורבנות השריפה בכרמל, אחדות מהמשפחות השכולות לא הצליחו לכבוש את תסכולן וזעמן. הן קמו מכסאות הכבוד שנשמרו לכבודן והחלו להטיח בשר הפנים ישי האשמות כבדות תוך שהם תובעים שיעזוב את המקום. ראש הממשלה הנבוך לא יכול היה להגן על השר הבכיר, והטקס המרגש הפך לפארסה אחת גדולה. נדמה היה לרבים, כי בטקס זה נשברו קווים אדומים. ואולם, הגינויים היו רפים והתקשורת הציגה בעיקר את צד המשפחות הכואבות. בבוקר שלמחרת כתב עופר שלח טור תחת הכותרת "הלאה הממלכתיות", בו הצדיק את התנהגות המשפחות. כך כתב: "אז מה יעשו ההורים השכולים, במדינה ששירותי הכיבוי שלה הוזנחו בדם קר, מול אחראים שהחליטו להעביר כסף רק לנוכח מוראו של דוח מבקר, וגם את מה שהחליטו לא העבירו? ישירו התקווה? יצדיעו לדגל? אם זוהי הממלכה, מי צריך ממלכתיות?".


ואמנם החומות שנפרצו באש  הכרמל הוסיפו להתלקח גם ביום הזיכרון האחרון. מנכ"ל הביטוח הלאומי ספגה קללות וקריאות קשות עת שביקשה להניח זר בטקס לזכר נפגעי הטרור מצד אדם שאיבד את משפחתו בפיגוע בסבארו בירושלים, ויואל שליט הרשה לעצמו לפגוע בטקס-הטקסים, אם הפרות הקדושות של הישראליות, ובחר להניף שלטים ולקרוא קריאות במהלך הדלקת המשואות. התחושה המתקבלת היא שכבר אין שום דבר קדוש במדינה הזו.


האם אמנם אנו לא זקוקים לממלכתיות הזו? ומהי בכלל? פרופ' יחזקאל דרור מסביר בפשטות ובבהירות בספרו "מנהיג תהיה לנו", כי הממלכתיות היא נכונות ההמונים לקבל על עצמם את טובת הקולקטיב ולהעדיפה במקרים מסויימים על פני האינטרס הפרטי. מבקרי התפישה, יטענו שמדובר ביסוד טוטליטארי, אולם בחינה הגונה ומתונה יותר תוביל למסקנה כי מדובר בחובה אזרחית במסגרת מדינתית. אין לנו אלא להשלים על קורטוב של ממלכתיות כדי לקיים בארץ ישראל אומה מתפקדת, מדינה דמוקרטית מלוכדת ובת-קיימא. השאלה היא אפוא היכן עובר הקו, והאם אנחנו בכלל מותירים כלים בידי משפחות השכול והחטופים לנהל מאבק לאומי "מכובד", שלא יקבר תחת הררי הבירוקרטיה ונטיית השכחה של הזמן.


מעל הכל, ובטרם יינתנו תשובות ברורות, ברור כי סדיקת הממלכתיות צריכה להדליק נורה אדומה בוהקת שתעיד על הפגיעה הקשה שחווה ישראל בחוסן הלאומי שלה. תעוזת המשפחות היא בעיקר קריאת תיגר והבעת חוסר אמון במנהיגות הנוכחית. ככל שזו תיתפס כחלשה ובלתי כשירה, כך יהיה מי שיעז לפעור סדקים נוספים בחומה הממלכתית שמקיפה ומגבשת אותנו, ובלעדיה אנחנו אטומים בודדים במרחב עוין. אולי בפעם הבאה שנביט בהתלהבות לאומית סמלית בתחושת ביקורתיות צינית, ונחשוש ממינופה למטרות לאומניות, ניזכר שוב שממלכתיות היא לא רק גורם חיובי בקיומנו, היא גם חלק מהברית שאנחנו נדרשים לה כאזרחים בעולם מתוקן.   

בונים בניינים

בלב ברלין ניצב בניין גדול ומפואר, מרשים בפארו, ששימש בעבר כמטה מפקדת חיל האוויר הנאצית, והוסב לאחר מכן למשרדי המפלגה הקומוניסטית של מזרח ברלין. עיצובו המרשים של המבנה, על שני שימושיו, נועד בעיקר להדגיש בפני הבאים בשעריו את מימדם הזעירים ביחס ל"שיטה", את תפקידם השולי בהשוואה לגלגלי המערכת הנעים בנחישות. גם האנדרטה החדשה שהוצבה בחודשים האחרונים בפתח המבנה לא מעמעמת את תחושת הנוקשות והאפסיות המהדהדת בעמודים הישרים של הבניין, שמקורם ביוון העתיקה וסופם במחוזות הרבה פחות נאורים ואנושיים. מדובר באחד השרידים הארכיטקטונים האחרונים ששרדו בברלין מהתקופה הנאצית. רוב הבניינים הושמדו מהאוויר בהפצצות בעלות הברית.


התהלכתי בשבוע האחרון ברחובות ברלין כשבתיקי הביוגרפיה של אלברט שפר, מי שהיה מקורבו ואדריכלו האישי של היטלר. האמון האינטימי בין השניים היה כה עמוק, עד כי הוביל למינויו של שפר לשר החימוש הנאצי במהלך המלחמה. ואולם, אהבתו נותרה מסורה תמיד לחדוות הבנייה והעיצוב. זה גם היה נושא השיחה המרכזי בינו לבין פטרונו, הפיהרר. השניים ישבו לילות ארוכים במשרדים חשוכים ובחנו תוכניות בנייה מפורטות שנועדו להפוך את ברלין לבירת העולם (שמה תוכנן להשתנות ל"גרמאניה"). היטלר סבר כי שיעור הקומה הגרמני ראוי להישען על היקפי ופאר הבנייה בעיר הבירה שלהם, שאמור להוות מוקד של תרבות אצילית, נאורה ומתוקנת. דפוסי מחשבתו של היטלר תאמו את האימרה המפורסמת כי "אנו מעצבים בניינים ולאחר מכן הם מעצבים אותנו". הזיקה בין האדריכלות והאידיאולוגיה ניתנת לזיהוי בקלות גם בספריה אל אן ראנד ובמחקרים על בנייה פוסט-מודרנית. הקווים הישרים והמדוייקים המתנקזים כולם אל נקודת שווי משקל אחת במרום הבניין היו אמורים לשקף בראיית צמרת הרייך את המשמעת הציבורית הנדרשת להבטחת הצלחתה של ההיררכיה הנאצית כולה. 


בשלהי המלחמה, כשהחל להתברר כי אין עוד תוחלת למאמץ הלחימה הנאצי ולשאיפה לכבוש את העולם, שבעו ראשי המשטר נחת רבה מתצפיות נוחות על קווי המתאר של ברלין המופצצים. עדויות מגוונות מתארות את העליצות שאחזה בהיטלר עת חזה בהתנפצות בנייניו וקריסת חזונו. להט הבנייה אוחז בקצהו השני גם בתאוות ההרס. הוא שבנה יטיב גם לנתץ, וספק אם ניתן לקבוע בהחלטיות ממה ישאב אושר וסיפוק גדולים יותר. תובנה מצמררת זו היא אולי סיפורה של מלחמת העולם השנייה כולה, על רגל בניין אחת.


שעות ספורות אחרי הנחיתה בארץ, מצאתי עצמי מהלך בשדרות בן גוריון בתל אביב. כלאחר יד, נכנסתי באופן ספונטאני לבית בן גוריון, הזכור לי מסיורים אינספור בימי בית הספר היסודי. קשה להתעלם מעליבות המקום. הקירות מתקלפים, הריהוט מאובק והחללים קטנים וחשוכים. המוזיאון כולו בלתי מושקע, אחדים מהשלטים מתוקנים בטלאי מדבקות או בטיפקס, כאילו מבקשים לשמר בחובבניותם את צניעות המקום. גם קומת הספרים המפוארת אינה מצליחה להרשים במבט ראשון חולף, ומצטיירת יותר כהיכל נשכח בספריה לאומית איזוטרית. על הקירות, תמונות ישנות של בן גוריון עם שועי עולם, ולצידם - תמונות עם אמנים - עם ביאליק, עם הצייר ראובן רובין, עם לאה גולדברג, ועוד אמנים רבים המייצגים תקופה בוהמית שנשכחה. באחת התמונות יושב בן גוריון עם עמיתים נוספים כדי לדון במפעל התרגום של יצירות מופת של התרבות המודרנית לעברית. על המדפים ספרי היסטוריות ואומנות, בשלל שפות. חלק מהקירות מציגים בגאווה דיפלומות תארי כבוד מאוניברסיטאות בארץ ובעולם. ציור בודד מופיע על קיר השינה, מציג את דיוקן אביו של ראש הממשלה הראשון. מעולם לא הגיע מבנה עלוב בן שני קומות לגבהים ולעומקים מרשימים כל כך, בלב אזור הבנייה היקר ביותר של תל אביב. 


הבטון מכתיב עובדות בשטח. הוא חוצב גבולות ומרים מבנים רחבי מידות ורבי רושם. יש בכוחו הנחוש לכלוא את הרוח באופן זמני, ולהסיט את כיוון זרימתה הטבעי. ואולם הבטון הנוסק לשמיים סופו שיוטח אל הקרקע, לשוב אל אפר. והרוח, משבה נצחי ותמידי ואינו תלוי במגבלות זמן ומרחב. לא בכדי היו מנהיגי הרוח לאלה שסחפו אחריהם תרבויות לפסגות של קדמה ותקווה, מרחפים מעל אנדרטאות הבטון שאיש אינו זקוק לקיומם הארעי.