רגעי חסד שקטים אינם מופיעים בתחילה, וגם בסוף אינם מוגשים. מגיחים פתע בתקופות הביניים. ראשיתם כשהפסקת להאמין במפלצות ילדותך וסופם בדקות בהם פגשת בהן בבגרותך, כשהן מתנפלות וזועפות. מהרגע בו חדלת להאמין ברוחות רפאים ועד שהחלו לרדוף אותך במזימה להסיגך אל העבר. מכניסת רגליך לבית ועד צאת ליבך לנדודים. בשעות שבין עייפותך לסהרוריך. בנשימות העמוקות במישור בין רכס תקווה ותהומות יאוש. בשתיקות החוצצות בין נאומים לרדידות. במבטים הכנים החבויים בין גווני הצביעות. באמונה הקטנה המתלקחת בפנים שניות לפני מגע הקרקע ברגליך. בתום, שצץ ומתפוגג כמו ענן ערפל ביער.
רגעי חסד שקטים קיימים באמת. מעטים וצנועים. מפיגים לרגע שאגותיו של עוד יום מפוספס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה