"הרי לא שאלו אף אחד מאיתנו, לא התקשרו לא אליי ולא אליך ולא לאף לקוח שיושב כאן בבית הקפה הזה", הוא אומר לו בבטחון מרשים, אבל לא מסתכל לו בעיניים. המבט שלו תקוע בעיתון סוף השבוע, בוהה בסקר העדכני והאחרון, בנתונים הטריים. "אתה יודע הרי איך הם עושים את הסקרים האלה? זו לא עבודה רצינית. הם לוקחים לא יודע כמה אנשים, 100, 200, 800 אנשים, סתם מהרחוב, או שהם תופסים אותם בלילה בבית ושואלים אותם. סתם, באופן אקראי. וזה יכול להיות כל אחד, ואז הם מסכמים את זה ומפרסמים. אבל מה, אותי הם לא שאלו. גם לא אותך. אז מה שווה הסקר הזה בכלל? שיבואו לכאן ויראו את האמת".
(*)
היא מתמוגגת. ואין מילה אחרת בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, שתוכל לתאר את התחושה שפועמת בה כרגע כשהוא מסתכל עליה. כלומר, נדמה לה שזה הוא, בגלל המכנס הכחול. למרות שהיום מלבישים גם בנות במכנסיים כחולים, במסגרת האפליה המגדרית המתקנת או איזו שטות כזו שהיא קראה עליה פעם בהארץ. אבל עכשיו היא משוכנעת שהוא קלט אותה כי הוא לא מפסיק לחייך ואפילו מגחך כשהיא שואלת אותו מה נשמע ומוחאת כפיים. הוא מטפס בכל הכוח על הכתף של הסבא הנרגן שלו, שלא נראה מתלהב מכל העניין, ומנסה לתפוס עוד מבט שלה. והיא, היא פשוט מתמוגגת. בין היתר כי היא לא ראתה אותו קודם כשזחל מתחת לשולחן ואסף לכלוך לפה. גם אז הוא היה מאושר וצחק. ככה זה.
(*)
אולי אני אגיד לו, אני חושב. אני אפנה אליו את הראש ואסביר לו שהוא מדבר שטויות. שלא ככה עושים סקרים, ושזה הרבה יותר מכוון ומתוחכם ושזה ממש הגיוני שלא התקשרו אליו. כי באמת, בלי להעליב, יש עוד אלף כמוהו, והיום יש שיטות להגיע אליהם. אבל אם אני אגיד לו, אולי אני צריך להגיד גם לה. שהיא אמנם מתלהבת מהילד החמוד הזה אבל הוא לא באמת מחייך אליה, וספק אם מזהה אותה בכלל. שהיא מייצרת לעצמה רגע של אושר מיותר שלא קשור למציאות. שזה אולי משעשע אותה, אבל מי שמסתכל מסביב תוהה מה היא רוצה.
בנסיבות אחרות הייתי אולי זורק מילה. בנסיבות של הבוקר שתקתי.
חוץ מזה, אולי הם בכלל צודקים. אולי הסקרים לא כל כך מתוחכמים כמו שחשבנו. אולי הילד מוקסם.
אולי האקראיות הזו עוזרת לו להירגע. אולי ההתעלמות מהאקראיות עוזרת לה לשמוח.
אנחנו נוטים לחשוב שמי שמאמין באקראיות נצחית הוא מעט מרחף,
ושוכחים,
שילדים שמחים תמיד חולמים לרחף,
עד שמצמידים אותם לקרקע.
(*)
היא מתמוגגת. ואין מילה אחרת בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, שתוכל לתאר את התחושה שפועמת בה כרגע כשהוא מסתכל עליה. כלומר, נדמה לה שזה הוא, בגלל המכנס הכחול. למרות שהיום מלבישים גם בנות במכנסיים כחולים, במסגרת האפליה המגדרית המתקנת או איזו שטות כזו שהיא קראה עליה פעם בהארץ. אבל עכשיו היא משוכנעת שהוא קלט אותה כי הוא לא מפסיק לחייך ואפילו מגחך כשהיא שואלת אותו מה נשמע ומוחאת כפיים. הוא מטפס בכל הכוח על הכתף של הסבא הנרגן שלו, שלא נראה מתלהב מכל העניין, ומנסה לתפוס עוד מבט שלה. והיא, היא פשוט מתמוגגת. בין היתר כי היא לא ראתה אותו קודם כשזחל מתחת לשולחן ואסף לכלוך לפה. גם אז הוא היה מאושר וצחק. ככה זה.
(*)
אולי אני אגיד לו, אני חושב. אני אפנה אליו את הראש ואסביר לו שהוא מדבר שטויות. שלא ככה עושים סקרים, ושזה הרבה יותר מכוון ומתוחכם ושזה ממש הגיוני שלא התקשרו אליו. כי באמת, בלי להעליב, יש עוד אלף כמוהו, והיום יש שיטות להגיע אליהם. אבל אם אני אגיד לו, אולי אני צריך להגיד גם לה. שהיא אמנם מתלהבת מהילד החמוד הזה אבל הוא לא באמת מחייך אליה, וספק אם מזהה אותה בכלל. שהיא מייצרת לעצמה רגע של אושר מיותר שלא קשור למציאות. שזה אולי משעשע אותה, אבל מי שמסתכל מסביב תוהה מה היא רוצה.
בנסיבות אחרות הייתי אולי זורק מילה. בנסיבות של הבוקר שתקתי.
חוץ מזה, אולי הם בכלל צודקים. אולי הסקרים לא כל כך מתוחכמים כמו שחשבנו. אולי הילד מוקסם.
אולי האקראיות הזו עוזרת לו להירגע. אולי ההתעלמות מהאקראיות עוזרת לה לשמוח.
אנחנו נוטים לחשוב שמי שמאמין באקראיות נצחית הוא מעט מרחף,
ושוכחים,
שילדים שמחים תמיד חולמים לרחף,
עד שמצמידים אותם לקרקע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה