פתאום דפיקה בדלת.
הוא פתח מהוסס וחסר סבלנות.
"שלום".
מי אתה?
"אני זמן".
זמן? זמן של מי?
"הזמן שלך".
נו באמת, אין לי זמן לשטויות האלה עכשיו.
"דווקא יש".
איך אני יכול לעזור לך? רק בזריזות, כי אני מאוד ממהר.
"אני יודע", אמר - והתקצר.
אני רק שאלה.
שאלה? ואז תלך?
"שאלה קצרה, ואז אחלוף".
טוב, שאלה. אבל מהר!
"רציתי לדעת, באיזה קצב אתה רוצה שאלך"
באיזה קצב?
"מהר, לאט... להקדים? לאחר?"
למה זו החלטה שלי? תחליט אתה על הקצב!
"אני חש שאינך מבין אותי. כמו כולם...
אולי כדאי שאשאל זאת אחרת.
האם אתה עצוב או שמח?
כועס או מתגעגע?
קונה או מוכר?
שוכח או זוכר?
אופטימי? פסימי? נאיבי? אדיש?
מתוח? רדוד? חלש? רגיש?
רק אמור לי מה מצבך.
אני אתאים עצמי
בדיוק
לקצב המתאים
לך".
אבל האיש התעלם.
טרק את הדלת
בפני השאלות
שעלו עם הזמן.
והזמן, ברח. נעלב ומובס.
האיש לא ידע כמה קרוב היה לאחוז את הזמן בידיו. והן, קפוצות בעמל, טרודות דאגה, מלאות בריקנות.
יום אחד ומאוחר מדי הוא יבין. ויבקש שישוב הזמן וירפא. אך הזמן לא ידפוק עוד על דלתו. ינדוד עם שאלותיו אל פתחים אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה