בהתרגשות מסויימת בישרתי להוריי לפני כמה שנים על רצוני לגור כמה שנים בעיר הבירה. תגובתם הפתיעה אותי מאוד: "זה היה ברור". ואני, לא ידעתי אם פירוש הדבר שמכירים אותי טוב כל כך או שהחסרתי אני פרק בהיכרות עצמי.
ואחר כך הצהרתי בפני אחד החברים שמעתה אהיה ירושלמי. והוא שב והפתיע, וקבע שנולדתי כזה.
ומאז נסחף ליבי בסמטאות העיר הזו, שונה מכל שהכרתי. את רוטשילד ומרכזי הקניות החלפתי בדוכני שוק ובכנסיות עתיקות, את ההופעות בהרצאות, את בתי הקפה במעיינות. את נוף הכביש שהשקיף מחדר הוריי המרתי בפלאי צריחיה של העיר העתיקה מדי בוקר, שזהבו לי עם שחר. ובאמת שהרגשתי כאן בבית, ועדיין מרגיש כל יום.
ולעיתים יש המנסים להזכיר לי כי רק תייר אני. שהעיר, על כל מורכבויותיה לא לי. שיש מי שחולק אותה עימי, בהשאלה, אך ביתי עודנו בין בניינים לבנים וחול ים. ואני, אין בי די בחלוקה של כבוד. את כל העיר הזו אני דורש לעצמי, להתנייד בה על ניחוחות מוכרים של בית, להלך בה על אבנים שבנו גם את דרכי.
יש המבקשים לחלוק לנו את ירושלים. אבל אני, הרי נולדתי ירושלמי. כך הודו גם הוריי, והודה ליבי, והמילים שאני חוצב באבניה במכחולים שנשטפו בים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה