תורת הנתיבים

"תחזור אליי דחוף", פקד הסמס. משהו בחושים שלי נדרך כשאני מזהה הנחייה נמרצת ובהולה כזו, שאריות צבאיות שלא יעלמו כנראה לעולם. ובכל זאת, בשונה מהעבר, אני מרשה לעצמי להיות בררן יותר: "מי זה? במה מדובר?". עוד כמה התכתבויות ואני ננזף על שאיני מתקשר לאלתר, והפצרותיי שמדובר בטעות במספר אינן נענות בהבנה. "יש לך נגד, וזה בקשר לפורד. תחזור אליי מיד, זה סא"ל שרון". אחרי שהשתכנעה הסא"ל שמדובר בטעות (כי לא, לא קוראים לי זוהר, הפסיקה לכתוב). אני לא התאפקתי ומיהרתי לשלוח סמס נוסף: "הייתי מצפה מסגן אלוף בצהל להתנצל אחרי שנעשתה טעות".

***

מספר פעמים הבהרתי למלצר אתמול שאני צמחוני, מספר רב של פעמים. כשהייתי מרחק של חשד קל מנגיסה בנתח בשר מיותר, התעצבנתי מאוד. החזרתי את המנה בכעס, המתנתי לתיקון.

***

התיישבתי בנוחות בבית הקפה הבוקר, להשלים קצת עבודה. המלצר לא היסס, ואחרי כמה דקות הגיע עם הפנייה - אכפת לך אולי לעבור לבר? אנחנו צריכים את השולחן.

***

והשבוע רכשתי כוס קפה על הבוקר, וכשנכנסתי לאוטו ונתתי לגימה ראשונה - הבנתי שמה שיש לי ביד עכשיו זה לא קפה. זועם ומאוכזב, מיהרתי לכתוב תלונה באתר הרשת. המחיר היה יקר מדי מכדי לשתוק.

***

אבל יודעים מה? סגן האלוף שלחה הודעת התנצלות.
והמלצר, התנצל מספר פעמים. גם אחרי ששילמנו, שב להתנצל.
ואחרי שהסכמתי לעבור ניגשו אליי האנשים שזכו בשולחן שלי ואמרו תודה רבה בחיוך. 
והמלצרים במסעדה הניחו לידי עוד קפה, עם עוגיית שוקולד. להגיד שוב תודה.
ובעלת סניף בית הקפה התקשרה. חצי שעה אחרי שכתבתי את התלונה. התנצלה אישית ושלחה פיצוי. 

***

ואני, אני כמעט יצאתי השבוע מחניון אחרי שחשדתי שפגעתי באוטו אחר בלי להשאיר מספר.
אחרי שהתקדמתי, הבנתי שזו טעות. אף אחד לעולם לא היה מגלה, אבל אני הייתי יודע.
הסתובבתי, חזרתי אל זירת הפשע. פגשתי שם בחורה צעירה ואבודה. זו פעם שלישית שזה קורה לה. בחניון הזה. אף אחד מעולם לא חזר.
החלפנו פרטים (היא רעדה מסיבה כלשהי, הייתה מתוחה), ונתתי לה את הטלפון, אם יש בעיות. 
לפני שנפרדנו אמרה לי תודה והוסיפה "תאונות קורות".

***

כן, תאונות קורות. וטעויות מתרחשות.
וזה אנושי וטבעי וקורה לכולנו.
וכן, זה תמיד מעצבן וכאב ראש.
אבל הלקחים הקטנים שצברתי השבוע חשובים בעיניי.
מלמדים שלמרות כל הציניות, מכל אירוע אפשר לצאת עם חיוך.
זה מתחיל ונגמר בהתחשבות, בלראות את האחר ולהציב את עצמך במקומו,
בהתגברות הקשה על היצר האנושי הקדמון לראות עצמך צייד בתחרות תמידית עם הזולת על מזון.
להבין שלא יקרה דבר אם תמתין, תוותר, תפסיד קצת בשביל להרוויח בפעם הבאה.
להאמין באחרים שידעו להתנצל, להאמין בהם שידעו גם לסלוח, להאמין בעצמך שתחזור לחניון.
כי בקלות רבה מדי יכולת אתה להיות במקום הבחורה הזו, מול רכב שרוט ללא הסברים. 

***

השבוע עצרתי ליד ג'יפ גדול שעמד וחסם נתיב בכביש. הנהג בדיוק חזר לאוטו עם כוס קפה ומאפה.
"זה האוטו שלך?", שאלתי. "כן, למה?", ענה.
"כי אתה חוסם את הכביש רק בשביל לקנות לעצמך קפה", עניתי לו.
ועכשיו החלפנו מבטים זהים של תדהמה - אני על החוצפה שלו, והוא על החוצפה שלי - 
שאיך אני בכלל מעז להתערב לו, להעיר, לנזוף. הוא המליץ לי להתחפף,
ואני בטפשות - ובשל הרכבים שהצטברו מאחוריי - המשכתי לנסוע.
האיש הזה לא היה חוזר לחניון, ולא מתנצל, ולא מחייך. 
האיש הזה הוא משבט חוסמי הנתיבים, שלא יהססו לגרום לכם להמתין או להסתכן,
ולעולם לא יבינו מה אתם רוצים מהחיים שלהם.
חלקם עושים את זה בשביל כוס קפה, חלקם בשביל רווחים בבורסה, או עוד שדה גז.
והמשימה שלנו, לפתוח עוד נתיבי הבנה, ולהלחם בעוד חוסמי נתיבים כאלה.
קודם כל בשבילם,
כדי שלא ייכנסו להלם בפעם הבאה שמישהו מעיר להם.
שהנזיפה הזו תיראה להם טבעית,
והיא אכן כזו - 
חלק מהמערכה החשובה בין אלה המזהים את חשיבות הנתיב המשותף,
ואלה שאינם מהססים לחסום אותו, מקווים שלא נבחין, שלא נתאגד בצדק נגדם. 

כנהוג

אני לא חושב שהם הכירו זה את זו מלפני. כלומר, אני לא יכול להיות בטוח, ועובדה היא שבחרו לשבת אחד ליד השני סביב אותו השולחן. כלומר, אני חושב שבחרו. ובכל מקרה, התחושה הכללית הייתה שמדובר היה בצירוף מקרים סתמי שהביאם לחבור יחד סביב כוסות הקפה, וניכר שהדבר לא הפריע להם כלל. חייכו בנעימות ושוחחו על ענייני שגרה, כאילו מכירים מזה שנים, בנימוס, כנהוג.

היא הייתה מיוחדת, זה היה ברור. באופן בו ישבה על הכסא, או אחזה בכוס הקפה, או חייכה. במיקום של העגילים שלה, במיקום של כפות הידיים, באישונים מאחורי עדשות המשקפיים. גם הסיפורים שלה נשמעו מיוחדים, למרות שאת תוכנם לא הצלחתי לזהות. אבל משהו באיך שאמרה, ובאיך שהם הגיבו, ובצחוק, ובשתיקות, ובהבנה שנרקמה שם במועדון ארוחת הבוקר המאולתר הזה, הפך את העניין למיוחד. ולמרות שבוודאי היה להם הרבה מה להגיד ולהעיר ולשאול, הם בעיקר הקשיבו ושתקו. כמו שראוי להתייחס לבת שיח מיוחדת כל כך, כנהוג.

והיא סיפרה על הרפתקאות ומסעות וחברים ומכרים ומשפחה ותוכניות וחלומות ושירים וספרים ושאלות ותהיות ורצונות ונופים וחופים וסופים. והם עישנו לידה ושתו בשקיקה קפה, פיתולי עשן וסיפורים. 

לא הייתה התראה מוקדמת לפני, אף פעם אין. רק שתיקה. הם לא ציפו, לא ידעו. היא פשוט נעצרה, נשאבה לשניות למקום אחר, להבנה, והדמעות החלו לזלוג. והיא בכתה הרבה, הרבה זמן, הרבה דמעות, הרבה שתיקה. הוציאה את כל מה שמיאן לצאת דרך המילים, השאריות העקשניות שנותרו מצולקות בפנים.

והם, שעד כה הגיבו וחייכו וצחקו והאזינו ותמכו וחיבקו, הם ישבו שם לידה ללא מילים. אולי בהו באוויר וחיכו שיחלוף. אולי התמלאו מבוכה, בלבול. כך או כך, לא עשו דבר. רק ישבו שם, רפויים וחסרי דיבור ומעש. היא עם דמעותיה זולגות לקרקעית החדר, והם שותקים ובוהים. באוזלת יד, הלומי דמע. מותירים אותה לבדה דווקא ברגע שהיא נמוגה בשקיעה. משתתקים כשיש מה להגיד. מתרחקים כשהקרבה חסרה, שטים באוויר כשהיא מחפשת באפלת ים אופק להינצל בו. וכך ישבו שלושתם, יחד אך לבד. מאוחדים בפרידתם. כנהוג. 

בקיץ ההוא

בקיץ ההוא, לוהט לאיטו, נתאספו בחדר ישיבות צפוף כל המדענים כולם. התבקשו להתדיין מצאת החמה הנוקמת ועד קום נחמת הערב ולמצוא פתרון. עד יצליחו ניסיונם וכשרונם המשותף, המצטבר לעשרות-אם-לא-מאות-אם-לא-אלפי-אם-לא-יותר שנים של מחקר וניסויים, להביא לפריצת דרך בסוגיה הבוערת. עד יגיעו אל מסקנתם האחת, המשותפת. מכל קצווי ארץ הגיעו, לחדר צפוף אחד, למטרה אחת.

מיד אחרי הסברים שהיו קצרים שררה שתיקה שהייתה ארוכה. ובתומה החלו מתפזרים בחדר מבטי שאלה, שכמעט והצליחו לקרר בצינתם את החדר המהביל. אמיץ מתוכם נטל זכותו ושאל: הכיצד ייתכן שכך נמסו? ואף אם ייתכן, כיצד כולם? ואף כולם, כיצד בבת אחת? בלילה אחד? ברגע יחיד? ושאלותיו, בשתיקה נענו, בתשובה דוממת, נעלמו התשובות נאלמו קולותיהן.

הביטו זה בזה, ובעצם בעצמם, יצאו לצוד בפנימם הבזק ניצוץ קשור בלהבותיו לקצה חוט מרוט של פיסת כיוון לפתרון. אך המבטים משכו שתיקות משכו דקות, ריקות. ותשובות אין.

לפרקים השליך אחד מהם רעיון כללי למרכז החדר, ואחר גרפו לפינות בטענות שונות. בסוף הדיון הממושך נותר החדר נקי, מלכלוך, רעיונות ופתרונות.

רבות עוד ידובר, יסופר ויתואר על זה הדיון בקיץ ההוא. על שתיקת המדענים, על תוגת המדע בבושת אוזלת מגבלותיו, על היעדר הפתרונים. על כך שבליל קיץ אחד נמסו כל המראות כולן, ולא נותר ראי תלוי אחד בכל רחבי הממלכה. ובפינת רחוב אחד הפגינו המונים בתמיכה והודו לבורא, על שמעתה יחלו ההמונים להביט על האחרים ולא על עצמם. ובפינת רחוב אחר הפגינו המונים במחאה, ונזפו בבורא, על שמעתה יביטו האנשים רק על האחרים ולא על עצמם. ולרגע נדמו שתי ההפגנות לתמונת ראי זו של זו, אך הרי נמסו המראות כולן, וההשתקפות המדוברת אינה אלא בבואת מציאות, כפילות של הטבע, תעתוע בורא, משובח או מגונה.

ובערב, כששקעה השמש וקרני תקוותיה, שבו ההמונים אל בינות קירותיהם, ולא היה בכוחם להביט אל עצמם. ולא ידע איש להגיד האם טוב או רע, חושך או אור. כאילו איבדו האנשים את סגולות ההבחנה והבריאה. מי היה מאמין שכך יקרה כשיאבדו המראות. בקיץ ההוא, מי היה מאמין באמת.

מן העבר השני

"אני סבורה שאין לנו גרסאות אחרות של חירות זולת לומר שהדרך פתוחה. אלמלא כן, אנחנו שרויים במעין דטרמניזם ביולוגי או דטרמינזם של זכרון, וזהו מעין מחנה ריכוז של העבר הרובץ עלינו. העבר הוא מרכיב אחד, אך בר-התמרה. זו עודנה שאיפה. אני סבורה שיש לשמרה לבל נהיה אסירים של מועקות"

ז'וליה קירסטבה 

הקשב כיצד הוא קורא לך, העבר האחד. מתענג על הברות שמך, מתגאה בנגישות הבלעדית, האינטימית, שיש לו לאזניך, לליבך, לנשימותיך. אם רק יחפוץ בכך, ימלא אותך צער, או געגועים, או חרטה, או אשמה, או תחושת מיאוס, או בושה. בושה היא נשק יום הדין שלו, הרעל ההרסני. חודר אל לשד עצמותיך וגורם לך להימלט ממראות תלויות על קיר ומראות חבויים בחלומותיך. והוא מבקש שתתמסר לו, ותהפכו לאחד, ותיצרו יחד מגמה ברורה, קו מלוכד ואחיד, שיחתור בהרמוניה לנקודה שהוגדרה מראש. והוא מעריך את צייתנותך, ויבקש אותך להישמע לכללים הדטרמיניסטיים. וינסה לשכנע אותך שזה אנושי, שזה טבעי, שזה מקובל, שזה נכון וראוי, שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה, ושאם לא כך - לא תוכל להראות את פניך. ואתה נבוך ומאזין לפקודותיו, היוצאות ממך וחוזרות אליך, ומשיבות אותך אל מסלול בחירתך שמעולם לא בחרת. מושיב אותך בנוחות מוגזמת על הספסל הכי יקר בקרון, מוודא שאתה על הפסים הנכונים, מובל בשפיות קיצונית על הנתיב המדוייק, חולף במהירות בין תחנות - טרם תבחין בהבזקים קסומים של נופי פרא הפורצים ביניהן - אל היעד המוכתב, המקובע במפה, שכל המצפנים כולם מצביעים לעברו. לעברך.

אך אתה, עמוק בלב. מודע. מודע כי נשגב אתה מכל היצורים החיים. ולא משום שלמדת לצוד, או כי השכלת לצייר, או כי התפתחת לכתוב ולדבר, או כי התקשרת בחבורות ובקהילות. נשגבותך הנוצצת מגיחה ממקור אחר - מהן העבר השני. מיכולתך הפלאית לייצר עתידים חלופיים מן העבר האחר. מעוצמתה האלוהית של ידך לאחוז במכחול, ואז לעזבו - ולהמשיך את הקו מנקודה אחרת, בצבע אחר, בזווית שונה, עם פיתול נוסף בעלילה, וממנו אינספור פיצולים ותפניות. מהיכולת לצייר בעיניים עצומות מבלי שתדע פשר יצירתך הסופית. מהאומץ להתחיל בלי לדעת לאן ומתי ולמה ואיך. אבל לדעת שצריך להתקדם לתוך הסערה הזו, להתערבב בהרפתקאת המציאות הזו, להתאחד עמה באמת. 

הקשב כיצד הוא לוחש לך, העבר השני. בשקט, קול קטן בוקע מבפנים. הוא לא יודע אם תשמע. יש המון סיבות לא להקשיב. רוב האנשים אינם רואים. אבל אולי תצליח להרגיש. אם לא בו, לפחות בחסרונו. אם לא בך, אולי בחסרונך. לתת לו להצילך, למנוע ממך לפסוח על העבר השני. זה שמעולם לא היה לך. וכל כולו, צופה פני עתידך. צופה בהתרגשות.