אני לא חושב שהם הכירו זה את זו מלפני. כלומר, אני לא יכול להיות בטוח, ועובדה היא שבחרו לשבת אחד ליד השני סביב אותו השולחן. כלומר, אני חושב שבחרו. ובכל מקרה, התחושה הכללית הייתה שמדובר היה בצירוף מקרים סתמי שהביאם לחבור יחד סביב כוסות הקפה, וניכר שהדבר לא הפריע להם כלל. חייכו בנעימות ושוחחו על ענייני שגרה, כאילו מכירים מזה שנים, בנימוס, כנהוג.
היא הייתה מיוחדת, זה היה ברור. באופן בו ישבה על הכסא, או אחזה בכוס הקפה, או חייכה. במיקום של העגילים שלה, במיקום של כפות הידיים, באישונים מאחורי עדשות המשקפיים. גם הסיפורים שלה נשמעו מיוחדים, למרות שאת תוכנם לא הצלחתי לזהות. אבל משהו באיך שאמרה, ובאיך שהם הגיבו, ובצחוק, ובשתיקות, ובהבנה שנרקמה שם במועדון ארוחת הבוקר המאולתר הזה, הפך את העניין למיוחד. ולמרות שבוודאי היה להם הרבה מה להגיד ולהעיר ולשאול, הם בעיקר הקשיבו ושתקו. כמו שראוי להתייחס לבת שיח מיוחדת כל כך, כנהוג.
והיא סיפרה על הרפתקאות ומסעות וחברים ומכרים ומשפחה ותוכניות וחלומות ושירים וספרים ושאלות ותהיות ורצונות ונופים וחופים וסופים. והם עישנו לידה ושתו בשקיקה קפה, פיתולי עשן וסיפורים.
לא הייתה התראה מוקדמת לפני, אף פעם אין. רק שתיקה. הם לא ציפו, לא ידעו. היא פשוט נעצרה, נשאבה לשניות למקום אחר, להבנה, והדמעות החלו לזלוג. והיא בכתה הרבה, הרבה זמן, הרבה דמעות, הרבה שתיקה. הוציאה את כל מה שמיאן לצאת דרך המילים, השאריות העקשניות שנותרו מצולקות בפנים.
והם, שעד כה הגיבו וחייכו וצחקו והאזינו ותמכו וחיבקו, הם ישבו שם לידה ללא מילים. אולי בהו באוויר וחיכו שיחלוף. אולי התמלאו מבוכה, בלבול. כך או כך, לא עשו דבר. רק ישבו שם, רפויים וחסרי דיבור ומעש. היא עם דמעותיה זולגות לקרקעית החדר, והם שותקים ובוהים. באוזלת יד, הלומי דמע. מותירים אותה לבדה דווקא ברגע שהיא נמוגה בשקיעה. משתתקים כשיש מה להגיד. מתרחקים כשהקרבה חסרה, שטים באוויר כשהיא מחפשת באפלת ים אופק להינצל בו. וכך ישבו שלושתם, יחד אך לבד. מאוחדים בפרידתם. כנהוג.
היא הייתה מיוחדת, זה היה ברור. באופן בו ישבה על הכסא, או אחזה בכוס הקפה, או חייכה. במיקום של העגילים שלה, במיקום של כפות הידיים, באישונים מאחורי עדשות המשקפיים. גם הסיפורים שלה נשמעו מיוחדים, למרות שאת תוכנם לא הצלחתי לזהות. אבל משהו באיך שאמרה, ובאיך שהם הגיבו, ובצחוק, ובשתיקות, ובהבנה שנרקמה שם במועדון ארוחת הבוקר המאולתר הזה, הפך את העניין למיוחד. ולמרות שבוודאי היה להם הרבה מה להגיד ולהעיר ולשאול, הם בעיקר הקשיבו ושתקו. כמו שראוי להתייחס לבת שיח מיוחדת כל כך, כנהוג.
והיא סיפרה על הרפתקאות ומסעות וחברים ומכרים ומשפחה ותוכניות וחלומות ושירים וספרים ושאלות ותהיות ורצונות ונופים וחופים וסופים. והם עישנו לידה ושתו בשקיקה קפה, פיתולי עשן וסיפורים.
לא הייתה התראה מוקדמת לפני, אף פעם אין. רק שתיקה. הם לא ציפו, לא ידעו. היא פשוט נעצרה, נשאבה לשניות למקום אחר, להבנה, והדמעות החלו לזלוג. והיא בכתה הרבה, הרבה זמן, הרבה דמעות, הרבה שתיקה. הוציאה את כל מה שמיאן לצאת דרך המילים, השאריות העקשניות שנותרו מצולקות בפנים.
והם, שעד כה הגיבו וחייכו וצחקו והאזינו ותמכו וחיבקו, הם ישבו שם לידה ללא מילים. אולי בהו באוויר וחיכו שיחלוף. אולי התמלאו מבוכה, בלבול. כך או כך, לא עשו דבר. רק ישבו שם, רפויים וחסרי דיבור ומעש. היא עם דמעותיה זולגות לקרקעית החדר, והם שותקים ובוהים. באוזלת יד, הלומי דמע. מותירים אותה לבדה דווקא ברגע שהיא נמוגה בשקיעה. משתתקים כשיש מה להגיד. מתרחקים כשהקרבה חסרה, שטים באוויר כשהיא מחפשת באפלת ים אופק להינצל בו. וכך ישבו שלושתם, יחד אך לבד. מאוחדים בפרידתם. כנהוג.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה