"אני סבורה שאין לנו גרסאות אחרות של חירות זולת לומר שהדרך פתוחה. אלמלא כן, אנחנו שרויים במעין דטרמניזם ביולוגי או דטרמינזם של זכרון, וזהו מעין מחנה ריכוז של העבר הרובץ עלינו. העבר הוא מרכיב אחד, אך בר-התמרה. זו עודנה שאיפה. אני סבורה שיש לשמרה לבל נהיה אסירים של מועקות"
ז'וליה קירסטבה
הקשב כיצד הוא קורא לך, העבר האחד. מתענג על הברות שמך, מתגאה בנגישות הבלעדית, האינטימית, שיש לו לאזניך, לליבך, לנשימותיך. אם רק יחפוץ בכך, ימלא אותך צער, או געגועים, או חרטה, או אשמה, או תחושת מיאוס, או בושה. בושה היא נשק יום הדין שלו, הרעל ההרסני. חודר אל לשד עצמותיך וגורם לך להימלט ממראות תלויות על קיר ומראות חבויים בחלומותיך. והוא מבקש שתתמסר לו, ותהפכו לאחד, ותיצרו יחד מגמה ברורה, קו מלוכד ואחיד, שיחתור בהרמוניה לנקודה שהוגדרה מראש. והוא מעריך את צייתנותך, ויבקש אותך להישמע לכללים הדטרמיניסטיים. וינסה לשכנע אותך שזה אנושי, שזה טבעי, שזה מקובל, שזה נכון וראוי, שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה, ושאם לא כך - לא תוכל להראות את פניך. ואתה נבוך ומאזין לפקודותיו, היוצאות ממך וחוזרות אליך, ומשיבות אותך אל מסלול בחירתך שמעולם לא בחרת. מושיב אותך בנוחות מוגזמת על הספסל הכי יקר בקרון, מוודא שאתה על הפסים הנכונים, מובל בשפיות קיצונית על הנתיב המדוייק, חולף במהירות בין תחנות - טרם תבחין בהבזקים קסומים של נופי פרא הפורצים ביניהן - אל היעד המוכתב, המקובע במפה, שכל המצפנים כולם מצביעים לעברו. לעברך.
אך אתה, עמוק בלב. מודע. מודע כי נשגב אתה מכל היצורים החיים. ולא משום שלמדת לצוד, או כי השכלת לצייר, או כי התפתחת לכתוב ולדבר, או כי התקשרת בחבורות ובקהילות. נשגבותך הנוצצת מגיחה ממקור אחר - מהן העבר השני. מיכולתך הפלאית לייצר עתידים חלופיים מן העבר האחר. מעוצמתה האלוהית של ידך לאחוז במכחול, ואז לעזבו - ולהמשיך את הקו מנקודה אחרת, בצבע אחר, בזווית שונה, עם פיתול נוסף בעלילה, וממנו אינספור פיצולים ותפניות. מהיכולת לצייר בעיניים עצומות מבלי שתדע פשר יצירתך הסופית. מהאומץ להתחיל בלי לדעת לאן ומתי ולמה ואיך. אבל לדעת שצריך להתקדם לתוך הסערה הזו, להתערבב בהרפתקאת המציאות הזו, להתאחד עמה באמת.
הקשב כיצד הוא לוחש לך, העבר השני. בשקט, קול קטן בוקע מבפנים. הוא לא יודע אם תשמע. יש המון סיבות לא להקשיב. רוב האנשים אינם רואים. אבל אולי תצליח להרגיש. אם לא בו, לפחות בחסרונו. אם לא בך, אולי בחסרונך. לתת לו להצילך, למנוע ממך לפסוח על העבר השני. זה שמעולם לא היה לך. וכל כולו, צופה פני עתידך. צופה בהתרגשות.
ז'וליה קירסטבה
הקשב כיצד הוא קורא לך, העבר האחד. מתענג על הברות שמך, מתגאה בנגישות הבלעדית, האינטימית, שיש לו לאזניך, לליבך, לנשימותיך. אם רק יחפוץ בכך, ימלא אותך צער, או געגועים, או חרטה, או אשמה, או תחושת מיאוס, או בושה. בושה היא נשק יום הדין שלו, הרעל ההרסני. חודר אל לשד עצמותיך וגורם לך להימלט ממראות תלויות על קיר ומראות חבויים בחלומותיך. והוא מבקש שתתמסר לו, ותהפכו לאחד, ותיצרו יחד מגמה ברורה, קו מלוכד ואחיד, שיחתור בהרמוניה לנקודה שהוגדרה מראש. והוא מעריך את צייתנותך, ויבקש אותך להישמע לכללים הדטרמיניסטיים. וינסה לשכנע אותך שזה אנושי, שזה טבעי, שזה מקובל, שזה נכון וראוי, שכך הם פני הדברים משחר ההיסטוריה, ושאם לא כך - לא תוכל להראות את פניך. ואתה נבוך ומאזין לפקודותיו, היוצאות ממך וחוזרות אליך, ומשיבות אותך אל מסלול בחירתך שמעולם לא בחרת. מושיב אותך בנוחות מוגזמת על הספסל הכי יקר בקרון, מוודא שאתה על הפסים הנכונים, מובל בשפיות קיצונית על הנתיב המדוייק, חולף במהירות בין תחנות - טרם תבחין בהבזקים קסומים של נופי פרא הפורצים ביניהן - אל היעד המוכתב, המקובע במפה, שכל המצפנים כולם מצביעים לעברו. לעברך.
אך אתה, עמוק בלב. מודע. מודע כי נשגב אתה מכל היצורים החיים. ולא משום שלמדת לצוד, או כי השכלת לצייר, או כי התפתחת לכתוב ולדבר, או כי התקשרת בחבורות ובקהילות. נשגבותך הנוצצת מגיחה ממקור אחר - מהן העבר השני. מיכולתך הפלאית לייצר עתידים חלופיים מן העבר האחר. מעוצמתה האלוהית של ידך לאחוז במכחול, ואז לעזבו - ולהמשיך את הקו מנקודה אחרת, בצבע אחר, בזווית שונה, עם פיתול נוסף בעלילה, וממנו אינספור פיצולים ותפניות. מהיכולת לצייר בעיניים עצומות מבלי שתדע פשר יצירתך הסופית. מהאומץ להתחיל בלי לדעת לאן ומתי ולמה ואיך. אבל לדעת שצריך להתקדם לתוך הסערה הזו, להתערבב בהרפתקאת המציאות הזו, להתאחד עמה באמת.
הקשב כיצד הוא לוחש לך, העבר השני. בשקט, קול קטן בוקע מבפנים. הוא לא יודע אם תשמע. יש המון סיבות לא להקשיב. רוב האנשים אינם רואים. אבל אולי תצליח להרגיש. אם לא בו, לפחות בחסרונו. אם לא בך, אולי בחסרונך. לתת לו להצילך, למנוע ממך לפסוח על העבר השני. זה שמעולם לא היה לך. וכל כולו, צופה פני עתידך. צופה בהתרגשות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה