אני זוכר את היום בו הפסקתי להתרגש מגינויים.
למעשה, אני זוכר את היום המדוייק שזה קרה.
ב-17 במאי 1999, הייתי פעיל נמרץ למען מועמד מסויים לראשות הממשלה. הייתי צעיר ותמים, והתגייסתי בכל הכוחות של תיכוניסט צעיר למען הצלחתו של מחנה נמרץ. מילאתי את הדלת בסטיקרים מכל הסוגים, לבשתי את החולצה הרשמית, וביום הבחירות יצאתי השכם בבוקר - בהתנדבות - לאחת הצמתים באזור מגוריי כדי לשכנע את המשוכנעים להצביע בפתק הנכון.
בצד השני של הכביש התמקם לאחר שעתיים צעיר אחר, שהיה מבוגר ממני, וחילק כרזות וסטיקרים למועמד האחר. השתדלנו מאוד שלא ליצור קשר עין אחד עם השני, וכל אחד התמקד בעבודתו. לאחר זמן מה, כאשר היה ברור שהצד שלי של הכביש זוכה ליותר לקוחות, מיהר המתחרה לחצות את הכביש והתמקם בסמוך.
בשלב מסויים, נגמר האיפוק, והוא התקרב אליי, שולח קולות של שנאה ובוז כלפיי מאמציי. אני כבר לא זוכר כיצד הגבתי, אבל בלהט הויכוח נשלף שם סכין. זוג מבוגרים שהיו באזור מיהרו להפריד, והבחור החזיר את האולר לכיס שלו. המשכנו בשלנו עד שעות אחר הצהרים המאוחרות, אבל את מה שארע בצומת לעולם לא אצליח לשכוח. זו לא הסכין שנשלפה, זו האמירה שליוותה את המעשה. בזמן האיום הוא הספיק להטיח בי: "אתם שכחתם מה זה להיות יהודים". ואני, ידעתי בדיוק מהיכן לקוח המשפט הזה, ומי טבע אותו במקור.
אי שם בירושלים ישב, אז והיום, אדם מכובד שלא התכוון. הוא כנראה לא התכוון להגיד את זה אז ובוודאי מאחר והקביעה הזו כמעט ועלתה לי בחיי, ולא התכוון 4 שנים קודם לכן ובוודאי לא 16 שנים מאוחר יותר. ותמיד נסובו הדברים סביב אנחנו והם, והסכנה הטמונה בהתחזקות האחרים.
כי הרי פוליטיקאים מכובדים אומרים כל מיני דברים, ולא תמיד מתכוונים, ואחר כך מגנים ומתנצלים ומשיבים הדברים להקשרם. אבל להט הרגע ולהב הרגע קשורות זו בזו מאוד, ואף גינוי לא מחפה על ביזוי וזיהום השיח הציבורי. נדמה לפעמים שהפוליטיקה נותרת תמיד נקייה, הכל כשר. כתמי הדם תמיד מגיחים במרחבים אחרים, רחוקים וממודרים. אבל כשאותו ילד צעק לעברי את האמירה ההיא, הוא שמט לנצח את המחיצות שהיו בראשי בין ירושלים של מעלה לתל אביב של מטה, והסביר לי כמה דוקרות ומדממות יכולות להיות המילים, בין שהן נאמרות בשקט באזני רבנים ובין שמופצות בפרהסיה כמסתערות על אוטובוסים שועטים.
במאי 99' הפסקתי להקשיב לגינויים. בניגוד למילים המקוריות, אלה בוודאי אינם יוצרים שום שינוי בעולם. כמו בקשה למחוק מהפרוטקול אמירה שכבר הגיעה לתודעת המושבעים, כמו למחוק גרפיטי מקיר שכבר עיני כל שזפו לבניו. הגינוי הפך בעיניי למעשה מגונה, שאין בו ולו גרם של כנות, ובעיקר צביעות כלואה בו. כי התנערות של ממש לא תתבצע לעולם בהתבטאות. כי נזקן של מילים לנצח יתוקן רק במעשים. וכי אדם המרבה לגנות ולהתנצל, כנראה אינו לומד, ואולי גם אינו רוצה ללמוד. הוא רק בוחן כל הזמן, עד כמה רחוק יגיעו האדוות באגם שאליו הוא מוסיף להשליך אבנים. בניגוד לעולם הטבע, בפוליטיקה קל יותר לצוף על פני גלים סוערים. כל שצריך הוא כמה מילים נוקבות, מתובלות הסתה ושנאה, עטופות במתיקות בגינויים רפים. את החבילה הזו קל לקשור בסרט, המחבר בין יעילות הפחד לזכרון הקצר.
למעשה, אני זוכר את היום המדוייק שזה קרה.
ב-17 במאי 1999, הייתי פעיל נמרץ למען מועמד מסויים לראשות הממשלה. הייתי צעיר ותמים, והתגייסתי בכל הכוחות של תיכוניסט צעיר למען הצלחתו של מחנה נמרץ. מילאתי את הדלת בסטיקרים מכל הסוגים, לבשתי את החולצה הרשמית, וביום הבחירות יצאתי השכם בבוקר - בהתנדבות - לאחת הצמתים באזור מגוריי כדי לשכנע את המשוכנעים להצביע בפתק הנכון.
בצד השני של הכביש התמקם לאחר שעתיים צעיר אחר, שהיה מבוגר ממני, וחילק כרזות וסטיקרים למועמד האחר. השתדלנו מאוד שלא ליצור קשר עין אחד עם השני, וכל אחד התמקד בעבודתו. לאחר זמן מה, כאשר היה ברור שהצד שלי של הכביש זוכה ליותר לקוחות, מיהר המתחרה לחצות את הכביש והתמקם בסמוך.
בשלב מסויים, נגמר האיפוק, והוא התקרב אליי, שולח קולות של שנאה ובוז כלפיי מאמציי. אני כבר לא זוכר כיצד הגבתי, אבל בלהט הויכוח נשלף שם סכין. זוג מבוגרים שהיו באזור מיהרו להפריד, והבחור החזיר את האולר לכיס שלו. המשכנו בשלנו עד שעות אחר הצהרים המאוחרות, אבל את מה שארע בצומת לעולם לא אצליח לשכוח. זו לא הסכין שנשלפה, זו האמירה שליוותה את המעשה. בזמן האיום הוא הספיק להטיח בי: "אתם שכחתם מה זה להיות יהודים". ואני, ידעתי בדיוק מהיכן לקוח המשפט הזה, ומי טבע אותו במקור.
אי שם בירושלים ישב, אז והיום, אדם מכובד שלא התכוון. הוא כנראה לא התכוון להגיד את זה אז ובוודאי מאחר והקביעה הזו כמעט ועלתה לי בחיי, ולא התכוון 4 שנים קודם לכן ובוודאי לא 16 שנים מאוחר יותר. ותמיד נסובו הדברים סביב אנחנו והם, והסכנה הטמונה בהתחזקות האחרים.
כי הרי פוליטיקאים מכובדים אומרים כל מיני דברים, ולא תמיד מתכוונים, ואחר כך מגנים ומתנצלים ומשיבים הדברים להקשרם. אבל להט הרגע ולהב הרגע קשורות זו בזו מאוד, ואף גינוי לא מחפה על ביזוי וזיהום השיח הציבורי. נדמה לפעמים שהפוליטיקה נותרת תמיד נקייה, הכל כשר. כתמי הדם תמיד מגיחים במרחבים אחרים, רחוקים וממודרים. אבל כשאותו ילד צעק לעברי את האמירה ההיא, הוא שמט לנצח את המחיצות שהיו בראשי בין ירושלים של מעלה לתל אביב של מטה, והסביר לי כמה דוקרות ומדממות יכולות להיות המילים, בין שהן נאמרות בשקט באזני רבנים ובין שמופצות בפרהסיה כמסתערות על אוטובוסים שועטים.
במאי 99' הפסקתי להקשיב לגינויים. בניגוד למילים המקוריות, אלה בוודאי אינם יוצרים שום שינוי בעולם. כמו בקשה למחוק מהפרוטקול אמירה שכבר הגיעה לתודעת המושבעים, כמו למחוק גרפיטי מקיר שכבר עיני כל שזפו לבניו. הגינוי הפך בעיניי למעשה מגונה, שאין בו ולו גרם של כנות, ובעיקר צביעות כלואה בו. כי התנערות של ממש לא תתבצע לעולם בהתבטאות. כי נזקן של מילים לנצח יתוקן רק במעשים. וכי אדם המרבה לגנות ולהתנצל, כנראה אינו לומד, ואולי גם אינו רוצה ללמוד. הוא רק בוחן כל הזמן, עד כמה רחוק יגיעו האדוות באגם שאליו הוא מוסיף להשליך אבנים. בניגוד לעולם הטבע, בפוליטיקה קל יותר לצוף על פני גלים סוערים. כל שצריך הוא כמה מילים נוקבות, מתובלות הסתה ושנאה, עטופות במתיקות בגינויים רפים. את החבילה הזו קל לקשור בסרט, המחבר בין יעילות הפחד לזכרון הקצר.
