הוא אכל מהר

ועליו נהגו לספר, שהיה אוכל מהר. כלומר, וודאי היו סיפורים רבים ומעניינים יותר. וקורותיו ארוכות, ומני סיפורים ואגדות נקשרו בשמו. אבל ידע תמיד מישהו להזכיר את העניין הזה עם האוכל, וצירף לעניין מבט שוזר שעשוע וטרדה. והיה מספר בלהט כיצד היה האיש ההוא אוחז במזלגו ומניפו לשמיים מעת שהייתה הצלחת קרבה לשולחנו, ויש שהיה נועצו באוויר טרם שהונחה המנה, כאצן הנדרך לקראת זינוקו. והיו עיניו משדרות את הציפייה הדרוכה, את מתיחות הלסת, טרם תחל הסעודה המהירה.

ובניגוד ליצירות האמנות המפורסמות שנתלו בארמונות מפורסמים ותיארו סעודות מהוללות רוויות מנות, תבשילים, אורחים, ניחוחות ומעדנים, היו סעודותיו צנועות ופזיזות. מנה אחת, אולי שתיים, מהודקות היטב, שהוכחדו במהרה להשבעת ליבו, וזמן קצר מרגע הגשתן כבר פינו מקומן לארוחה הבאה. 

ואף שחיבב ככל האנשים את מנעמי המזון, מעולם לא למד לבשל. ויש שטענו שהיה כך משום שחרד מלהשקיע זמן רב בהכנת פעולה הנמשכת זמן קצר כל כך. ואולי טען כך בעצמו, ועתה לא זכר.

ומאחר שהיו החיים מלאי סעודות מסוגים שונים, והיו האנשים נהנים מארוחות של עמל, ותשוקות של יחסים, ומטעמים של חברות, וקינוחים של פגישות, ומילים ממותקות, ונאומים מפולפלים, וסוחרים ממולחים, ודמעות מרירות, היו הופכים הרגליו למהירים גם מחוץ לשולחן האוכל. והיה משתדל לקנח במהירות כל מעשה וכל משימה, כאילו הפך קצבו למדד המרכזי המקנה הצלחה בידיו, והתענוג פינה מקומו הנשגב למהירות העשייה. ומעתה לא התענג עוד על מעשיו, משום שלא נותר לו זמן לעשות כן. רק לקצר את המרחק מנקודת ההתחלה אל הסיום, להדביקן יחדיו. כה נחוש היה במשימתו עד כי חלם בחלומותיו הסתורים כיצד הוא מקדים את הסוף להתחלה, והופך בכך את הסדר השמיימי ומשלים את יעדו הבלתי מושג של כל אצן מיומן שהמהירות היא לו פסגת שאיפות. ודמיין איך יצמית פסגות לעמקים ויציף הים בעננים. וחשב כי בכך יציל עולמו, וישיב חיים, וירפא יגונות. במהירות, ללא המתנה.

ובעודו שוקע בשרעפיו הגיעה עת ערב וזמן חדש לטרוף מאכליו. והוא כבר עייף מן המירוץ אך כוחו לא יבגוד. והקול החבוי בראשו הזועק לו להאט עוד יישמע. כי החליט מבעוד מועד לפנות להיוועץ בו בהקדם. אך היום טרם הגיע, וכבר בא הליל, והמלאכה מרובה, והאכילה מהירה, ואין עת להפוגות. וביער, רבבות בעלי חיים רעבים שויתרו על טרפם ולא נחפזו לעכלו. רעבים, אך מאושרים. מאתגרים בתבונתם הסבלנית את חוקי הג'ונגל השוחקים.

שאינך

יש משפט בקהילת העסקים שאומר, שאם אתה יושב סביב שולחן ולא מוצא את האחד שמפסיד מהעסקה, זה כנראה אתה.

אבל משפט אחר יכול להגיד, שאם אינך מזהה מה מחבר את כל האנשים השונים המגוונים, המעניינים סביבך אז אולי הינך.

ואחר יספר שאם כולם רוקדים סביבך במקצבים של פרצי כשרון, וניצוצות בוהקים משלהבים אישוניהם, ואינך רואה את הנקודה המחברת את החוט אליך אז אולי אינך.

ואם אהבה מרחפת באוויר ואתה חלק מהאוויר, ואתם אחד, כשהוא נושם אותך בבוקר, שקופים יחד, מתפזרים לאנחות, אז אולי גם הינך.

אך אם השמש בחוץ וחשוך לך, סביר שאינך.

אם חיפשת ולא מצאת, או מצאת בלי לחפש, או שהתחפשת, או שנחשפת, או שהמצאת, אולי. רק אולי.

שב סביב השולחן. דון בעסקה, במזימה, בחגיגה, במלחמה. אבל אל תשכח לשאול: אם הינך או אינך. אם אתה לא מוצא משהו להיאחז בו סביב, אולי זה פשוט אתה. אולי אתה במעגל הלא נכון. אולי לא חיפשת חזק מספיק. אולי כולם מפסידים הלילה, מאבדים את יומם. ואולי זה רק אתה. הינך, שאינך.

הוא

"אתה לא מאמין כמה באים אליי עם זה", הוא אומר לי מחוייך, ולוקח עוד לגימה מכוס הוויסקי שלו. לגימה, שלטעמי הייתה ארוכה וקולנית מדי, ולטעמו. מאוד לטעמו. כך העיד המבט הנינוח והגוף הרפוי שלו. ונימת הקול הנעימה, שסיפרה לי הכל מההתחלה, בפירוט, בסבלנות.

"הם באים טרודים, מודאגים. לא מבינים מה עובר עליהם, מה השתבש. מתיישבים, שותקים, מפחדים. מחכים שארפא אותם. אני שואל מה בדיוק הם מרגישים, והם לא יודעים להסביר. אחרי כמה שניות, מסבירים שזה בעיקר עייפות. הם קמים בבוקר עייפים, ובלילה לא מצליחים להירדם מרוב עייפות. הם חשבו שזה בגלל הלחץ או העומס, הם הניחו שצריך להוריד הילוך. אבל העייפות הזו לא עזבה אותם וגזלה מהם הרבה אנרגיות, עד שלא הייתה להם ברירה והם הגיעו אליי".

הוא עוצר לרגע ואני מתרשם שהוא נהנה מזה, ממשיכת הזמן, מהשניות האלה שבהן נדמה שהוא עומד לשתף בפתרון חידה גדולה או לחשוף סוד שיטרוף את הקלפים. אבל ההמתנה הזו קצרה, והוא מודה שהוא אכן "אוהב למשוך את הרגעים האלה לפני שהוא מדבר איתם, להתבונן להם בעיניים ולראות כמה הם כמהים להסבר שייכנס אליהם לרגע ויסדר את כל הבלגאן הפנימי, יחזיר את הדאגות למקומן. עדיין מטרידות, אבל לפחות מסודרות על מדפים, כפי שהונחו שם מזמן על ידי ההורים שלהן, ומדי פעם הסירו מהן אבק ובדקו שהן עדיין שם, מתפקדות ומלחיצות". 

"כשאני מרגיש שהם מוכנים לשמוע, ושיש סיכוי שחלקם אפילו יסכימו להאמין ולקבל, אני מספר להם. הם מופתעים, חלקם פורצים בצחוק קצר או בכי. אף אחד לא נשאר אדיש, אף אחד לא מגיב בנינוחות לבשורה הזו. ראיתי אלפי מקרים ועדיין לא התרגלתי לשניות האלה, שבהן אני מספר להם. מספר עליו, על קיומו, על הנוכחות שלו, על מה שהוא עושה להם".

"יש בהם שמטיחים בי האשמות וסבורים שאני מנסה להפוך אותם למשוגעים. לאלה, כמו לאחרים, אני מסביר בעדינות. לא מדובר בפיצול אישיות או טירוף דעת. זו אותה האישיות, וכל שנעשה הוא על דעתם. אבל הוא שם, והם יודעים זאת כבר תקופה ובחרו להתעלם, ועכשיו העייפות מכניעה אותם".

"זה אף פעם לא נעים לשמוע שיש מישהו נוסף שם, שנהנה מהמשאבים הקיומיים שלך, טפיל של ממש, שחי חיים אחרים. אבל רצה הגורל ואני זה שנבחרתי לספר להם. שיש בהם עוד אחד, שהם חיים גם כדי לפרנס אותו. אבל הוא, חי חיים אחרים. מתעניין בדברים אחרים, מחלק אחרת את הזמן שלו, מציב סדרי עדיפויות שונים. החברים שלו אחרים, המשפחה שונה, התחביבים הפוכים. הוא שואב מהם יותר כי יש לו הרבה יותר זמן - והוא משקיע אותו כדי לקחת מהם עוד שברירי נשימות ומנוחות. רק אחרי שאני מספר להם עליו הם נזכרים. ראו אותו בכמה חלומות לאחרונה, ופעם שמעו אותו לוחש משהו בזמן שהיו לבד באוטו. הרגישו כיצד אחז בידיהם כשביטלו את החופשה ההיא, איך העלים להם את הארנק בהזדמנות אחרת, איך גרם להם ללכת לאיבוד יום אחד בתקופה הכי לחוצה של חייהם. או באחת מהן, לכל הפחות. איך שיבש להם את המשפט וקטע את חוט המחשבה, איך הצחיק אותם ברגע הכי פחות מתאים, אך הקניט אותם דווקא ברגעי השיא שלהם, איך שרק להם בהנאה כשרק ניסו לעצום עיניים ולישון, לעצום ולא לראות".

"אחרי כמה שנים הם חוזרים אלי. לא אומרים תודה או מתנצלים. רק מגיעים כדי להגיד לי שצדקתי. שזה היה הוא. ושהוא עדיין שם. וככל שהם מתבגרים, הם מקשיבים לו יותר, ומתחרטים שלא הבחינו בו קודם. מפנימים אותו, מחצינים אותו. מתחברים אליו. משלימים איתו".

"אחד מהם סיפר לי פעם שיום אחד כשקם בבוקר הכתה בו ההבנה העצובה שלא מדובר בזר. שהוא המקור, שאנחנו הזר. ואולי זה לא היה בבוקר אחד. ואולי אף אחד לא סיפר לי. אולי אני סיפרתי. אבל למי? הוא בטח יצחק כשישמע שסיפרתי את זה. אולי הוא צוחק עכשיו. אולי הוא זה שאני מדבר אליו עכשיו, מדבר אליו תמיד. אולי זה הוא, אולי זה הוא, לא אני"

נוצרו מקנאה

כשנבנתה הרכבת הראשונה ונסללו מסילותיה, מתוך מה נהגתה? מה היה החלום, הבזק היצירתיות ופרץ החזון שהפיחו קיטור בקטרה? וודאי היה זה דימיון שובב, שהעז להזות מהירות מתפרצת ונחרצת שאינה עוצרת. כוח מתקדם, בקצב קבוע, בהחלטיות פלדה ובקווים מסותתים, שחוצה הרים ועמקים. הגה כיצד תנוע השרשרת המכאנית הזו ללא ספקות, גלגליה יוסיפו לנוע ללא לבטים, לא תעצור לשאלות או הנחיות. תחת אור יום ובאפלת מנהרות לא תהרהר בכדאיות הדרך ובנחיצות המסע. אינרציית התנועה לא תהווה נטל, גם לא ברכה. רק כורח, הכרח, התמשכות המצב הקיים בבטחה ואיתנות. לעולם אינה חשה הרכבת מאלצת. גם באיחוריה אין מביטה היא לעבר עמיתותיה המקדימות זמנן. מפעיליה מכתיבים לוחות זמנים על קירות הרציף והיא שורקת ומצפצפת עליהם. אף תחנה אינה נחשבת גורלית, אף יעד אינו גורלי. את האנרגיה שלה היא צורכת תוך כדי תנועה. בקו ישר, בפשטות ממונעת.

וכי אין שונה הדבר מן המניעים שהניעו את יצרן המטוס הראשון שהעז לדמיין דבר מה המסוגל להביט תמידית על המתרחש מלמעלה, להבחין בתמונה המלאה, לשאת כנפיו אל מרום מחוזות הפורפורציה הנחבאים מעל ענני הגשם הגשמיים.

ובוודאי דומים השניים לחלומותיו של יצרן האופניים, שצייר בהחבא כלי בדיוני השמורים לו שבילים משלו. ואין אחר מורשה לצעוד בשביליו, והם בשבילו, ודרכו משורטטת ובהירה ונעימה. מתגלגל היום תחת תנועתו הנעימה, הבטוחה, המובטחת, הקלה. תנועה שהיא כולה הקלה.

עתה אין עוד ספק במניעי המנועים. נהגו ונסללו כולם בקנאה. בפשטות הנסתרת מדרכיו הטרודות של האדם, ממחשבותיו הסתורות. קנאה בוודאות הנחושה הזו, שלעולם תיחסם בפני דרכי האדם, שהשאלות בו כמקלות בגלגליו, ואינן מקלות, ואינן מניחות. והוא הרי רק ביקש לנוע, להגיע למקום.