החמצה

אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר, לֵאמֹר: הֵיכַל ה', הֵיכַל ה', הֵיכַל ה' הֵמָּה (ירמיה ז' 4)

החמצה מלשון חמץ. שמכירתו והצגתו הן עבירה פלילית. שיש פקחים המשכימים קום כדי לתפוס ולקנוס מוכרי ומציגי. מלשון מדינה שבעת עוולות ומרובת מרורים ומוצפת שסעים ורדופת אכזבות שולחת פקחים. והם יאכפו את דין הפיתה ויזכירו לכולם יהדות מהי.

החמצה מלשון פספוס. שמרירותו מורגשת לאורך כל שעות היום ובלילה בפיהם של אנשים שכבר יבשו הסבריהם מלהכיל אמיתות פשוטות של עיקר ותפל וחשוב ושולי ומהות וסתמיות ואמת ושקר. המבכים את מרות הבל המחלוקת על מהות הפשרה. המענג חך הנוגסים במצה ובורחים מחמץ וממהות החג. שניהם אינם מעניינים אותם בחג זה. אוכלי כשר ואינם כשירים להבין.

החמצה מלשון הרע. של חובשי כיפות עטופי תליתות של התנשאות כלפי היתר. ואלה שאינם חובשים אותן, שזוהי ההגדרה היחידה המאגדת אותם כקולקטיב. והם מוציאים לשון זה לעבר זה כדי לבדוק האם נסתתר שם טעם החמצה. והוא הרי פשט גם לעיניים הסגורות, ממאנות להביא אל לוחות הברית הנשכחת.

כל הנחלים

כל הנחלים שחצו את הדרכים שלא בחרת ונתמלאו דמעות חרטתך והרטיבו את ידיך הקפוצות שביקשו לבלום את מחול המחוגים ונשפכו על התכניות העמוסות לעייפה שניסחת בזמן שצחק לך האלוהים והתפתלו בין השורות שם הטמנת את האמיתות אותן נכלמת להגיד והשקו רגשי קנאה מייסרים בכאב מיותר מאין כמותו ושיקפו בפניך בבואתך הגשמית האנושית מדי וכיבו להט סקרנות בזרמי חשמל נחושים וסחפו מטעני עבר צורבים במורד התוואי והציפו פנינים ששקעו לתחתית הנשייה והתייבשו תחת שמש יוקדת בשלהי קיץ שחון וסערו במבול רגשותיך ופעמו בחלומותיך ונאלמו בשתיקותיך ושחקו בעננים. כל הנחלים זרמו לים. ואתה, יושב מולו, טרוד ומכונס, ופתע קם. הולך. לא לך שלוות הים הארור הזה. שישאו גליו את מי שיכול לשאתם חזרה, לנשום את הרוגע הזה.

הוויתור

"אני בחיים לא אעזוב את התפקיד הזה. בחיים", הוא אומר וחושב שאם יישמע נחוש זה ישכנע את עצמו. למה בעצם? "למה? ככה. כי זה יהיה הודאה בכשלון עצמי. זה יהיה ויתור!".

גיבורים גדולים שאנחנו, גבריים ואמיצים, הזדחלנו כנמושות לאוצר המילים ורוקנו את גווני המשמעות העשירים של הוויתור. הותרנו את המילה הזו נבובה, אפרורית ומשעממת. הערמנו על כולם, רימינו את עצמינו, באחד ממעשי ההונאה המסעירים שידעה ההיסטוריה.

כי מי אמר לך שלהרים ידיים זה לוותר? האם לא שבענו מלימוד מפלתו של האידיוט שהעמיד פני נועז? האם לא די לנו בהילולי מותו של המתאבד הטיפש? עד מתי נתפאר בעוורון הכסילים למול חלופות חבויות ומבטיחות?

מוטב כי נוסיף למילות התפילה שורות אמת נוספות שאמירתן המחזורית יש בה לריפוי נפש: "אין הפורש וותרן, אין הנוטש פחדן, אין המתפשר נואש, אין הוותרן חלש". כי הוויתור, הוא תמיד למול החלופות. ובחיים עשירים וארוכים כאלה, למול נופים מרהיבים והרפתקאות אינספור רק העיקש הסובל ראוי הוא לגנאי. הרי הוא ולא אחר הוותרן. שהעז לסרב לעולם שטרח הטבע לברוא סביבו ובתוכו.

וילדה קטנה ששיחקה איתי היום קטעה את המשחק ואמרה: ניצחתי. ואני חשבתי שזה מצחיק איך ילדים מסתכלים על ניצחון כמטרה פשוטה וחד ממדית כל כך. וזה חמוד כשאתה ילד. ואחר כך, חונק.

ליל חניה

"ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף
בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו
כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל
בהתפרש המחנה אשר דינו
להיות שופך דם האדם ומגינו"  // אלתרמן

כל מבוקשי היה להניח את האוטו, ולו למספר שעות. הם עמדו שם והמתינו לחברם. פתחתי חלון וביקשתי, וסירבו. בחרתי להשתמש בקלף שטרם העזתי לשלוף: תראו. אני חייל. במדים. השעה אחת וחצי בלילה. אני תכף קם וחוזר לצבא. גר ממול ואין חנייה. אתם רק ממתינים. תוכלו לתת? "זה לא רלוונטי", השיבו וסגרו את החלון.

המשכתי לנסוע וחשבתי על הפעם ההיא שרכב עקף אותי בפראות, רק כדי לחשוף בפניי את המדבקה על הפגוש: שמרו על החיילים!

וחשבתי גם על האחות של ההוא שהקפיץ מאות אנשי בטחון על הרגליים. היא כועסת. בגללו היא לא תעשה גבות. היא תהרוג אותו. בנשיקות.

ועל הפעם שנכנסתי לבית הקפה במדים וזכיתי למבטים. ולא אהדה היא שנסתתרה בתוכם.

בשעת לילה מאוחרת אני מתעורר. מהטלפון. עוד עדכון ועוד החלטה. מבט חטוף לשעון מלמד שתכף קמים. כך כבר שעות שהפכו ימים שהפכו שנים.

אי שם ישנים אחרים שנת ישרים. חלקם מצאו חנייה, חלקם עודם מחפשים. ואני אין בי כעס או קנאה בהם. זוהי לא חובה לקבל שיחה באמצע הלילה. אין עול בשיטוטי הדרכים. זו משימה שעל כתפי מישהו יש להניח. עכשיו זה חונה אצלי. חניה טובה, כחול לבן, ממש מול הבית. ביום ובלילה. בהמולת מלאכות של עיר, בדממה חרישית של אנשי סוד.