"בחבורה של ציידים, אפשרות סיום המרדף איננה מושכת לב אלא מעוררת אימה: זה יהיה, אחרי הכל, רגע של כשלון אישי. קרנות הציד יקראו שוב להרפתקאות חדשות, הכלבים ייללו ויעוררו מחדש חלומות מתוקים על מסעות ציד משכבר; מסביב ידלקו האחרים אחר טרפם, לא יהיה סוף להתרגשות ולהמולה העליזה... רק אני אדחק הצידה, מודר ומורחק מהחברה, לא רצוי ומנוע מהכיף... אם חיי הציד הם האוטופיה של ימינו, זוהי, בניגוד לקודמותיה, אוטופיה של הרפתקה שאין לה סוף... האוטופיה של הציידים היא חלום שבו הדרך, והעמל והיגע לעולם אינם מגיעים אל סופם. לא סוף המסע הוא שמלבה את המאמץ, אלא אינסופיותו" // זיגמונט באומן
אני זוכר את תחושת החשש המפתיעה שאחזה בי ערב הנסיעה. סוף סוף חופש, והזדמנות להתאוור, ובמקום להתרווח ולהתרגש טרדתי את נפשי בדאגות. "מה קרה?" שאלו אותי. "אני מודאג", השבתי. אני מודאג מהתחושות שילוו את עלייתי אל מטוס בדרך חזרה. אל תחושת הריקנות המעיקה שבוודאי תזרים טעמים דקים של אכזבה וחרטה כשאשוב. כמו התחושה האוחזת בי בימי הולדת, שמעוררים בדרך כלל תשומת לב אדירה מכל הסובבים, אך מסתיימת בקול ענות חלושה עת מציינים מחוגי השעון את העברת התור אל יום שמחתו של אחר. ההתרגשות הצורבת בהתבוננות על עוגה שלמה, בידיעה שאלו דקות החסד האחרונות טרם תהפוך לפירורים. היום שלפני החגיגה, הקתרזיס שלפני ההישג. לכל אלה מתלווה הטעם הנספח והקבוע של החשש מראשית הירידה, זווית הדעיכה הממתינה רגע אחרי הנסיקה.
אומרים שהמחלה המסוכנת ביותר המאיימת על בני אדם בתקופתנו היא השעמום. נדמה לי שזה נכון, היא מטריפה את דעתנו ומרוקנת אותנו ממהות. יש הגוססים ממנה בהדרגה, מאבדים את עצמם בשממון נטול נווה מדבר. ויש, היוצאים אל הציד. לעיתים של חיות אמיתיות בג'ונגל, ולעיתים תרים אחר טורפים בדיוניים. דון קישוט הפך אולי נלעג, אך כושר הישרדותו הנצחי נבע מנצחונו את השעמום. כשאתה נאבק וחותר ויוזם ופועל וצד, אינך שוקע. "צריך לעשות חזק עם הרגליים כדי להתקדם", אמרו לי בשעורי השחייה הראשונים. "אחרת טובעים". לקח שהוטמע בילדות, ואיכותו אינה פוחתת גם על פני האדמה.
זה מעייף ושוחק, מחייב ומתיש. זה מקשה על קבלת החלטות בהיעדר יעד. זה מקשה על תכנון מסלולים והערכת זמנים. אך האמת היא שאין תחליף אמיתי לרובה הציד הישן והטוב. לנוח, לנוח אפשר רק בגן עדן. ואנחנו הרי מזמן גורשנו משם, באשמת חושי הציד החדים והסקרנים של הורינו.
אין לברוח מהנינוחות והעייפות. אין להסיר מבט מהאדישות וההסתפקות בקיים. להפך, אתה אלה יש לשים במרכז הכוונת. אחריהם יש לעקוב. אחרי הכל, אותם אנחנו צדים. ותבוסתם, לא תיחשב ניצחון. רק קו חרוט נוסף בצידי הקנה. רשות להמשיך במשחק.
אני זוכר את תחושת החשש המפתיעה שאחזה בי ערב הנסיעה. סוף סוף חופש, והזדמנות להתאוור, ובמקום להתרווח ולהתרגש טרדתי את נפשי בדאגות. "מה קרה?" שאלו אותי. "אני מודאג", השבתי. אני מודאג מהתחושות שילוו את עלייתי אל מטוס בדרך חזרה. אל תחושת הריקנות המעיקה שבוודאי תזרים טעמים דקים של אכזבה וחרטה כשאשוב. כמו התחושה האוחזת בי בימי הולדת, שמעוררים בדרך כלל תשומת לב אדירה מכל הסובבים, אך מסתיימת בקול ענות חלושה עת מציינים מחוגי השעון את העברת התור אל יום שמחתו של אחר. ההתרגשות הצורבת בהתבוננות על עוגה שלמה, בידיעה שאלו דקות החסד האחרונות טרם תהפוך לפירורים. היום שלפני החגיגה, הקתרזיס שלפני ההישג. לכל אלה מתלווה הטעם הנספח והקבוע של החשש מראשית הירידה, זווית הדעיכה הממתינה רגע אחרי הנסיקה.
אומרים שהמחלה המסוכנת ביותר המאיימת על בני אדם בתקופתנו היא השעמום. נדמה לי שזה נכון, היא מטריפה את דעתנו ומרוקנת אותנו ממהות. יש הגוססים ממנה בהדרגה, מאבדים את עצמם בשממון נטול נווה מדבר. ויש, היוצאים אל הציד. לעיתים של חיות אמיתיות בג'ונגל, ולעיתים תרים אחר טורפים בדיוניים. דון קישוט הפך אולי נלעג, אך כושר הישרדותו הנצחי נבע מנצחונו את השעמום. כשאתה נאבק וחותר ויוזם ופועל וצד, אינך שוקע. "צריך לעשות חזק עם הרגליים כדי להתקדם", אמרו לי בשעורי השחייה הראשונים. "אחרת טובעים". לקח שהוטמע בילדות, ואיכותו אינה פוחתת גם על פני האדמה.
זה מעייף ושוחק, מחייב ומתיש. זה מקשה על קבלת החלטות בהיעדר יעד. זה מקשה על תכנון מסלולים והערכת זמנים. אך האמת היא שאין תחליף אמיתי לרובה הציד הישן והטוב. לנוח, לנוח אפשר רק בגן עדן. ואנחנו הרי מזמן גורשנו משם, באשמת חושי הציד החדים והסקרנים של הורינו.
אין לברוח מהנינוחות והעייפות. אין להסיר מבט מהאדישות וההסתפקות בקיים. להפך, אתה אלה יש לשים במרכז הכוונת. אחריהם יש לעקוב. אחרי הכל, אותם אנחנו צדים. ותבוסתם, לא תיחשב ניצחון. רק קו חרוט נוסף בצידי הקנה. רשות להמשיך במשחק.
