יום שבת, 14 במרץ 2015

האוטופיה של הציידים

"בחבורה של ציידים, אפשרות סיום המרדף איננה מושכת לב אלא מעוררת אימה: זה יהיה, אחרי הכל, רגע של כשלון אישי. קרנות הציד יקראו שוב להרפתקאות חדשות, הכלבים ייללו ויעוררו מחדש חלומות מתוקים על מסעות ציד משכבר; מסביב ידלקו האחרים אחר טרפם, לא יהיה סוף להתרגשות ולהמולה העליזה... רק אני אדחק הצידה, מודר ומורחק מהחברה, לא רצוי ומנוע מהכיף... אם חיי הציד הם האוטופיה של ימינו, זוהי, בניגוד לקודמותיה, אוטופיה של הרפתקה שאין לה סוף... האוטופיה של הציידים היא חלום שבו הדרך, והעמל והיגע לעולם אינם מגיעים אל סופם. לא סוף המסע הוא שמלבה את המאמץ, אלא אינסופיותו" // זיגמונט באומן

אני זוכר את תחושת החשש המפתיעה שאחזה בי ערב הנסיעה. סוף סוף חופש, והזדמנות להתאוור, ובמקום להתרווח ולהתרגש טרדתי את נפשי בדאגות. "מה קרה?" שאלו אותי. "אני מודאג", השבתי. אני מודאג מהתחושות שילוו את עלייתי אל מטוס בדרך חזרה. אל תחושת הריקנות המעיקה שבוודאי תזרים טעמים דקים של אכזבה וחרטה כשאשוב. כמו התחושה האוחזת בי בימי הולדת, שמעוררים בדרך כלל תשומת לב אדירה מכל הסובבים, אך מסתיימת בקול ענות חלושה עת מציינים מחוגי השעון את העברת התור אל יום שמחתו של אחר. ההתרגשות הצורבת בהתבוננות על עוגה שלמה, בידיעה שאלו דקות החסד האחרונות טרם תהפוך לפירורים. היום שלפני החגיגה, הקתרזיס שלפני ההישג. לכל אלה מתלווה הטעם הנספח והקבוע של החשש מראשית הירידה, זווית הדעיכה הממתינה רגע אחרי הנסיקה.

אומרים שהמחלה המסוכנת ביותר המאיימת על בני אדם בתקופתנו היא השעמום. נדמה לי שזה נכון, היא מטריפה את דעתנו ומרוקנת אותנו ממהות. יש הגוססים ממנה בהדרגה, מאבדים את עצמם בשממון נטול נווה מדבר. ויש, היוצאים אל הציד. לעיתים של חיות אמיתיות בג'ונגל, ולעיתים תרים אחר טורפים בדיוניים. דון קישוט הפך אולי נלעג, אך כושר הישרדותו הנצחי נבע מנצחונו את השעמום. כשאתה נאבק וחותר ויוזם ופועל וצד, אינך שוקע. "צריך לעשות חזק עם הרגליים כדי להתקדם", אמרו לי בשעורי השחייה הראשונים. "אחרת טובעים". לקח שהוטמע בילדות, ואיכותו אינה פוחתת גם על פני האדמה.

זה מעייף ושוחק, מחייב ומתיש. זה מקשה על קבלת החלטות בהיעדר יעד. זה מקשה על תכנון מסלולים והערכת זמנים. אך האמת היא שאין תחליף אמיתי לרובה הציד הישן והטוב. לנוח, לנוח אפשר רק בגן עדן. ואנחנו הרי מזמן גורשנו משם, באשמת חושי הציד החדים והסקרנים של הורינו. 

אין לברוח מהנינוחות והעייפות. אין להסיר מבט מהאדישות וההסתפקות בקיים. להפך, אתה אלה יש לשים במרכז הכוונת. אחריהם יש לעקוב. אחרי הכל, אותם אנחנו צדים. ותבוסתם, לא תיחשב ניצחון. רק קו חרוט נוסף בצידי הקנה. רשות להמשיך במשחק.

יום שישי, 13 במרץ 2015

אקראיות מכוונת

"הרי לא שאלו אף אחד מאיתנו, לא התקשרו לא אליי ולא אליך ולא לאף לקוח שיושב כאן בבית הקפה הזה", הוא אומר לו בבטחון מרשים, אבל לא מסתכל לו בעיניים. המבט שלו תקוע בעיתון סוף השבוע, בוהה בסקר העדכני והאחרון, בנתונים הטריים. "אתה יודע הרי איך הם עושים את הסקרים האלה? זו לא עבודה רצינית. הם לוקחים לא יודע כמה אנשים, 100, 200, 800 אנשים, סתם מהרחוב, או שהם תופסים אותם בלילה בבית ושואלים אותם. סתם, באופן אקראי. וזה יכול להיות כל אחד, ואז הם מסכמים את זה ומפרסמים. אבל מה, אותי הם לא שאלו. גם לא אותך. אז מה שווה הסקר הזה בכלל? שיבואו לכאן ויראו את האמת".

(*)

היא מתמוגגת. ואין מילה אחרת בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, שתוכל לתאר את התחושה שפועמת בה כרגע כשהוא מסתכל עליה. כלומר, נדמה לה שזה הוא, בגלל המכנס הכחול. למרות שהיום מלבישים גם בנות במכנסיים כחולים, במסגרת האפליה המגדרית המתקנת או איזו שטות כזו שהיא קראה עליה פעם בהארץ. אבל עכשיו היא משוכנעת שהוא קלט אותה כי הוא לא מפסיק לחייך ואפילו מגחך כשהיא שואלת אותו מה נשמע ומוחאת כפיים. הוא מטפס בכל הכוח על הכתף של הסבא הנרגן שלו, שלא נראה מתלהב מכל העניין, ומנסה לתפוס עוד מבט שלה. והיא, היא פשוט מתמוגגת. בין היתר כי היא לא ראתה אותו קודם כשזחל מתחת לשולחן ואסף לכלוך לפה. גם אז הוא היה מאושר וצחק. ככה זה.

(*)

אולי אני אגיד לו, אני חושב. אני אפנה אליו את הראש ואסביר לו שהוא מדבר שטויות. שלא ככה עושים סקרים, ושזה הרבה יותר מכוון ומתוחכם ושזה ממש הגיוני שלא התקשרו אליו. כי באמת, בלי להעליב, יש עוד אלף כמוהו, והיום יש שיטות להגיע אליהם. אבל אם אני אגיד לו, אולי אני צריך להגיד גם לה. שהיא אמנם מתלהבת מהילד החמוד הזה אבל הוא לא באמת מחייך אליה, וספק אם מזהה אותה בכלל. שהיא מייצרת לעצמה רגע של אושר מיותר שלא קשור למציאות. שזה אולי משעשע אותה, אבל מי שמסתכל מסביב תוהה מה היא רוצה. 

בנסיבות אחרות הייתי אולי זורק מילה. בנסיבות של הבוקר שתקתי.
חוץ מזה, אולי הם בכלל צודקים. אולי הסקרים לא כל כך מתוחכמים כמו שחשבנו. אולי הילד מוקסם.
אולי האקראיות הזו עוזרת לו להירגע. אולי ההתעלמות מהאקראיות עוזרת לה לשמוח.
אנחנו נוטים לחשוב שמי שמאמין באקראיות נצחית הוא מעט מרחף,
ושוכחים,
שילדים שמחים תמיד חולמים לרחף,
עד שמצמידים אותם לקרקע.

יום ראשון, 8 במרץ 2015

שתי כתובות

על קיר מקדשו של אפולו בדלפי נחרתו שתי כתובות נצחיות. האחת, הפצירה בבאי המקדש "לדעת את עצמם", להכיר באמת את צפונות ליבם ומגבלות מחשבתם. להתוודע בכנות ותום לאדם הקרוב אליהם מכל. השניה, קראה להם להימנע מהגזמה. לעשות הכל במידה, במינון, באיזון. חכמי התקופה האמינו שדי בשתי כתובות אלה כדי לנצור חוכמת עולם. די בשני שיעורים אלה כדי ללמד אמת.

על קיר מקדשו של אפולו בדלפי נחרתו שתי כתובות בלתי אפשריות. לעולם לא נצליח להבין את עצמינו באמת. כך נוצרנו, קליפה פשוטה המחפה על מנגנון כמוס, נצור, נפיץ.
לעולם נביס עצמינו במאמץ לא להגזים. נעצור רגע אחרי הצוק, נרתע אחרי ההתרסקות, נתמגן לאחר הפיצוץ.

כנראה שבכולנו חרותות שתי כתובות. האחת יודעת ומבינה, מאוזנת ומאופקת. והשניה חיה באמת. ודרכים רבות בין הכתובות. ולעיתים הולכים לאיבוד בנדודים. ולעיתים שוכחים להודיע על שינוי בכתובת. ולעיתים אין זה משנה. שתי כתובות נצחיות ובלתי אפשריות חקוקות על קיר. זה הזמן לצאת מהחלון.

יום שבת, 7 במרץ 2015

1:0 נגד אלוהים

ואז מה? נניח שנגיע לתחנה הנכונה ברכבת. נניח שנזכה בגביע המיוחל, שנשיג את המשרה המיוחלת, ננשא לאהובה מהתיכון, נצבור את ההון הדרוש, נתבשם בתשואות. ואז מה?

העקרון הבסיסי ביותר בדת הוא אפסיות האדם בפני האל. בן האנוש לעולם לא יתקרב להבנת גדולתו, מורכבות דרכיו ושיקולי דעתו. יוותר למרגלות מגדל בבל תוהה ומבולבל.

אבל לא האלוהים הוא שמותיר אותנו קטנים כל כך. זה הנצח שמערער את קיומינו. שאלות הזמן החולף. התיישנות ההישגים. מהירות תחלופת האופנות. חדות הפניות של פיתולי רכבת ההרים.

רק רגעים קטנים של אושר מביסים את אלוהי הזמן הכל יכול. רק בהם חבוייה העוצמה להקפיא, לשתק, לעכב, לשכך. מרימים הם את ראשו הגאה של האדם ומעודדים אותו לנעוץ מבט נחוש בעננים החולפים. לרגעים, הוא שולט בקצב התנועה של הטבע. הזמן נסוג בכניעה. מפנים כי נגזרה עצירתו.

ואז מה? ואז מה? למי אכפת עכשיו.