יום שישי, 19 בספטמבר 2014

אסור לפתוח

על ארון חשמל שכונתי, חשוף לעין כל ברחוב הראשי, הוצמד שלט גדול עם אותיות רחבות: "אסור לפתוח, סכנת מוות". וכאילו לא די במילים, נוספו סימני קריאה והדגשה וסמלים ברורים המבקשים להבהיר: מוות בייסורים טמון כאן למי שיעז לממש את סקרנותו, ראו הוזהרתם. כה חזק המסר, עד כי מעורר הוא חשש ורעד קל גם למי שחולפים לידו ואף אינם שוקלים לאחוז בידיות המתכת. כמצופה מעוברים ושבים החולפים לצד היכלו של המוות בכבודו ובעצמו, מקום משכנו האכזרי המפתה במילים פתלתלות כסילים אבודים.

ואני עובר מול הארון החתום ונזכר באינספור מקרים מהעבר שהיו קשים ומתוחים ועצובים. ובשיא תסיסתם ונפיצותם נעלמו כפיצוף שמכלה את עצמו, נלכדו במנגנון העלמות עצמית ונכחדו כלא היו. כמוגלה שאם אין נוגעים בה מגלידה מעצמה. כזכרון מבעית שאינו נותן אותותיו באם אינו נזכר וידוע. מה נותר ממלחמות שאין איש מהלל בגנותן. מה תועלת באכזבות שאין איש מבכה, בחסרונות שאף אחד אינו חותר להשלים. המפלצת הנוראית ממתינה לנו משחר ילדות תחת המיטה. מה יוותר מאימתה אם נותירה שם להתגמד בבדידותה?

כולם זקוקים למגע כדי להתקיים. והיצר לגעת טבוע בתוך נימי נפשינו השוחרת לחבק את היחד. אך יש דברים שמוטב לנעול בכספות חשוכות מפתח. בארונות חשמל ממיתי אימה. שלא האזהרה על תיבת המתח הגבוה אינו מסמל מוות. להפך. טמון בו הסיכוי היחיד לחיים. הבחירה המודעת שלנו לא לגעת במה שנכון לנעול.

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

זה המחיר

את האוכל הוא ביקש שיגישו לו בזריזות. הוא הרי לא התכוון לסעוד כאן ממושכות, וזמנו היקר חייבו לקצר שהותו. "אני ממהר מאוד", התנצל בטון מאשים, והנחה את הטבחים להיחפז בהתקנת ארוחתו. הוא לא שאל לשלומם ולא סקר את מזג האוויר. הוא ויתר על התפריט ועל הנימוסין. הוא גלגל בעדינות את המפית ואת הניסיון לפתוח בשיחת חולין.

הוא גם לא התעניין במצרכים שימוזגו בקדירה. מצידו, שיעלו הם באש המחבת וייצלו יחדיו. גם לא הוטרד מכלי ההגשה והפנה עורף לכתמים שעיטרו את מפת השולחן. כל אלה לא העסיקו אותו בשעה זו של רעב מתוח.

שכן לא הייתה זו מעין תאוות מזון יצרית ומשתוקקת, כמו המתוארת לפרקים בספרים ובסרטים. היה זה רעב תכליתי, ממוקד מטרה ושיטה, לסעוד וללכת. לאכול כי צריך. לשבוע עד סיפוק מספק, עד יכבה הכרח האכילה.

אין סיבה להתפלא. זו השפה בה דיבר, העקרונות שהכיר. כך הוא חי, כך עבד, כך אהב. לא הכיר אחרת. לא היה זמן לכך.

בסיום, שהקדים לבוא, המלצר הניח את החשבון בבהילות על השולחן. הוא עצר אותו מבועת, ידיים רועדות ומזיעות. הסכום גבוה... גבוה מאוד... יותר משאוכל לשלם.

אמת אדוני, הוא השיב, אמת. לראשונה: אמת. אך זה המחיר הגבוה. הגבוה מאוד. הגבוה מדי.

בעבור מה? לשם מה?

בעבור הבינוניות שלך אדוני. בעבורה. ועכשיו שלם בעבור מה שבחרת להזמין. שלם בענייניות ובמהירות בה אתה נושם. בלי שאלות וחרטות. זה המחיר, זה.

יום שישי, 12 בספטמבר 2014

יצר ההרס

"האופי ההרסני מכיר רק סיסמה אחת: לפנות מקום. ורק פעילות אחת: לסלק. הצורך שלו באוויר צח ובמרחב תנועה חזק מכל שנאה... כשם שהיוצר מבקש לו בדידות, כך מוכרח המהרס להקיף עצמו דרך קבע באנשים, עדים לפעילותו... הוא אינו מעוניין כלל להיות מובן... תודעתו היא תודעת האדם ההסטורי אשר הרגש הבסיסי שלו הוא אי אמון... הוא המהימנות בכבודה ובעצמה... במקום שם נתקלים אחרים בחומות או בהרים, גם שם הוא מוצא דרך... את מה שקיים הוא הופך להריסות, לא למען ההריסות, אלא למען הדרך הנמשכת דרכן". // וולטר בנימין ("המשוטט")

רבות דובר על סגולות האדם היוצר. על חיוניות רכיב היצירה בחייו של האדם השלם, מרכזיותה של היצירה בחיי התרבות העשירים של קהילה. על מותר היצירה על פני האדישות, הרדידות ושתיקת המבוכה.

אך מהו הר אם לא גבעה שתוחמה בעמק? מהי שתיקה אם לא הפסקה בין משפטים? האהבה היא נווה שוקק בלב מדבר. היאוש הוא מבשר התקווה, הרעב הוא מנוע התאווה. והיצירה, אין בה הרי דבר בלא הרס, נפלאותיה פירות מתוקים תלויים עלי גזע חרב.

אין מדברים על ההרס כי פסול ואכזר הוא. אך ביצריו טמונים זרעי ההתחדשות. בתעוזתו כוח האמונה האנושי. במעשיו תקווה בהירה לשחר הנסתר תחת ערפילי הקיום השגרתיים לעייפה.

יצר ההרס אינו הרס היצר. הוא ראשית הדרך הנפרצת אל האופק. פסוקי הפתיחה של סיפור הבריאה החדש. הוא נחישות בן האנוש לא להסתפק. החלטתו להחליט. בחירתו הראויה בלא-קיים.

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

ביום בו פרצה שביתת הדואר

ביום בו פרצה שביתת הדואר והדוורים הודיעו כי לא ימסרו דבר, נחשף הרחק משם טלפון חדש. והוא ימסור ויחלק עבורכם כל מה שתבקשו, וגם הרבה ממה שלא ביקשתם. במהירות, ביעילות. ללא מספר בית או מיקוד. ללא שביתות.

ביום בו פרצה שביתת הדואר ומלקקי הבולים מילאו פיהם מים התנהלה מלחמה עקובה מדם במדבריות רחוקות. ניצוצות של שנאה בין המשוגעים לאלה שאיבדו את ראשם נשקפו מעל כל מסך: בבתים, ברחובות, במכשירי כף יד. מעולם לא הייתה מלחמה רחוקה קרובה כל כך. אין היד משיגה את הכנופיות, ובה בעת כל יד צורכת אותם, מתמכרת לזוועת הנגישות, לריחוק הקרבה.

ביום בו פרצה שביתת הדואר ואספני הגלויות החלו להתאסף בלשכת התעסוקה, ידוענית מוכרת צעדה תחת חופתה. מעטים הוזמנו, אך כולם נכחו. הצופים ראו שמלתה לפני האורחים. הגולשים התרגשו יותר מהחברים. רגע מיוחד ופרטי שהוזרק לכולם. מנת יתר של פולשניות שלעולם לא תפיל את המכורים.

אבל עובדי הדואר, הם לא חלק מכל זה. הם שובתים, ומאיימים לשלול מאיתנו את מלאכתם. דווקא היום, ביום שכזה. אם רק היו שולחים טענותיהם במקום להפגין, וודאי הייתה חוזרת המעטפה אל ידיהם, ועליה כיתוב בדיו אדומה: לא ניתן היה לאתר את הנמען למכתבכם. הכתובת לא ידועה. ממליצים כי תנצלו את שביתתכם כדי להתעדכן בכתובות החדשות על הקיר. על הדרך, הציצו גם בשעון, בלוח השנה. עבר זמנכם. התקדמו, או העלמו. הקופאים במקומם לא יוכלו לצפות עוד לאהדת המתקדמים. לא זו דרכו של עולם, חשבו מחוץ לתיבה. הקמתם מהומת שווא על-לא-דוור.