על ארון חשמל שכונתי, חשוף לעין כל ברחוב הראשי, הוצמד שלט גדול עם אותיות רחבות: "אסור לפתוח, סכנת מוות". וכאילו לא די במילים, נוספו סימני קריאה והדגשה וסמלים ברורים המבקשים להבהיר: מוות בייסורים טמון כאן למי שיעז לממש את סקרנותו, ראו הוזהרתם. כה חזק המסר, עד כי מעורר הוא חשש ורעד קל גם למי שחולפים לידו ואף אינם שוקלים לאחוז בידיות המתכת. כמצופה מעוברים ושבים החולפים לצד היכלו של המוות בכבודו ובעצמו, מקום משכנו האכזרי המפתה במילים פתלתלות כסילים אבודים.
ואני עובר מול הארון החתום ונזכר באינספור מקרים מהעבר שהיו קשים ומתוחים ועצובים. ובשיא תסיסתם ונפיצותם נעלמו כפיצוף שמכלה את עצמו, נלכדו במנגנון העלמות עצמית ונכחדו כלא היו. כמוגלה שאם אין נוגעים בה מגלידה מעצמה. כזכרון מבעית שאינו נותן אותותיו באם אינו נזכר וידוע. מה נותר ממלחמות שאין איש מהלל בגנותן. מה תועלת באכזבות שאין איש מבכה, בחסרונות שאף אחד אינו חותר להשלים. המפלצת הנוראית ממתינה לנו משחר ילדות תחת המיטה. מה יוותר מאימתה אם נותירה שם להתגמד בבדידותה?
כולם זקוקים למגע כדי להתקיים. והיצר לגעת טבוע בתוך נימי נפשינו השוחרת לחבק את היחד. אך יש דברים שמוטב לנעול בכספות חשוכות מפתח. בארונות חשמל ממיתי אימה. שלא האזהרה על תיבת המתח הגבוה אינו מסמל מוות. להפך. טמון בו הסיכוי היחיד לחיים. הבחירה המודעת שלנו לא לגעת במה שנכון לנעול.
