יום שישי, 29 באוגוסט 2014

המשחק

- "אנחנו מחפשים משחק לילדים שלנו"

- "משהו ספציפי? משהו שהם אוהבים במיוחד?"

- "לא, לא במיוחד. משהו שיעסיק אותם וילהיב אותם. משהו שתופס את כולם".

- "האמת שיש לי בדיוק משהו בשבילם. כ-ולם לוקחים את זה. מעטים לא מרוצים ומחזירים. זה להיט ענק כבר שנים".

- "לאיזה גילאים זה מתאים?"

- "לכל הגילאים! באמת! תשע עד תשעים ותשע! כולם משחקים ומתמכרים!"

- "אוקי, נשמע טוב. אז מה זה המשחק הזה בעצם?"

- "אז ככה. אפשר לשחק לבד ואפשר בקבוצה גדולה. ללא הגבלת משתתפים. הרעיון הוא שכל משתתף מקבל בתחילת המשחק יעד שאותו הוא צריך להשיג כדי לנצח. היעד הזה מגולם באמצעות דגל קטן כזה. עכשיו איפה האתגר? הדגל הזה כל הזמן משתנה ומחליף צבעים. יש לו בפנים גם גלגלים קטנים כאלה שמאפשרים לו לזוז. ככה שכל הזמן היעד משתנה ומתרחק והשחקן לא מצליח להתקרב אליו. תוסיפו לזה שיתר השחקנים תורמים לבלבול שלו - הם מצביעים על דגלים אחרים ומנסים לחטוף את הדגל שלו. ככה זה נמשך שוב ושוב, ממכר ומהנה במיוחד".

- "לא בטוח שהבנו.. אז מתי בעצם מנצחים? מתי מסתיים המשחק?"

- "אמממ... האמת שאת השאלה הזו אף פעם לא שאלו קודם. אם זה חשוב לכם מאוד אני יכולה לבדוק בהוראות"

- "ברור שזה חשוב לנו מאוד! זה משחק בשביל הילדים שלנו! ברור שחשוב!"

- "בסדר גמור. אם ככה, תוכלו רגע לעזור לי להביא את ההוראות?"

- "בטח".

- "יופי. זנ נמצא ממש שם. על המדף העליון. רואים? מתחת לדגל".

יום רביעי, 27 באוגוסט 2014

לבהות במוסכמות

זו עת של אחדות מפלגת, זועקים ההמונים הבודדים. תקופה רגעית שתנציח לעד את מורשתנו הנשכחת. עת לנקום ולסלוח. להישאר, ולברוח. שלום, מלחמה. התגעגענו לבכות לך.

זהו השקט הכי רועש שהיה כאן. זה רגע פרטי ואישי שאני חייב לשתף. זו התפכחות גשמית שמוכיחה את רוחניות האל. זו טעות שמוכיחה שצדקנו. זו בדיחה מעוררת דמעות. זה סיפור קטוע סוף, גם התחלה אין בו. רק מילים מסודרות בערבוביה. שחוסר פשרן הוא המהות היחידה. מישהו החליט להציב כאן פנס כבוי, שלא נבחין שאנו בחושך.

אבל היום, לרגעים ספורים, אני מעדיף לבהות במוסכמות. להתמכר לרדידותן, להתמסר לריקנותן. להסכים עם הכלום. לאמץ את האין. יש בזה רוגע מלחיץ כזה, מנוחה מעוררת. נחמה טורדת. בדיוק מה שנדרש ביום הפכפך שכזה. להנות משיזוף קרני שמש נטול דאגות, ולספוג דרכן עקצוצים של אשמה מיותרת.

יום שני, 25 באוגוסט 2014

כשאיש אדמה מביט בשמיים

כשאיש אדמה מביט בשמיים, לפעמים זה בציפייה. שייפתחו שעריהם ברגע אחד וימלאו אותנו ממטרים של אושר. שיציפו בנו רגשות נעולים, יעוררו מאגרים נעולים. ירטיבו את יובש היצירה. יזרימו קצת אוויר, יצננו את הלהט הזה. לאט לאט, בטפטוף חרישי ומדוד, בלחישה חורפית.

כשאיש אדמה מביט בשמיים לפעמים זה בכעס. על שנשכח והוסתר תחת מסך העננות, כשהוא כואב ובודד. ועתה ממתין הוא לגמול ההולם שירטיב קצת את גאוותו המחוספסת ויאפשר לה לחלץ אותו כסולם ממערת מועקתו האפלה.

כשאיש אדמה מביט בשמיים, תמיד זה בגעגועים. גם אם אין לו בכלל למה להתגעגע. הכמיהה לניחוח גשם ראשון מחיה בנו משהו שלפעמים נדמה שנמוג. התחדשות מתוך אין, התעברות בתולית. אם יכול היה, וודאי היה לוחש לנו הגשם: מהאדמה הבוצית הזו אפשר רק לצמוח.. השמיים האלה עוד יבשרו טובות.

ובינתיים, איש אדמה עוד מביט לשמיים. שותק בזעקתו. יחף בנעליו. תלוי בין שמיים לארץ, אך בעצם רק בעצמו.

יום שישי, 22 באוגוסט 2014

יציאה משליטה

בהתחלה, טוב היה לאדם לבדו. אחרי, ביקש להסתדר זוגות-זוגות. ובתום המבול נחלק לקבוצות, עמים ומדינות. וחילק גבול ודגל. ויצר זהות וקולקטיב ולאום. משהו להזדהות איתו, להתרגש בלכידותו.

ומאז מנסים רבים למצוא את המניע שהביא את האדם לבטל את בדידותו. אחדים טוענים כי היה זה הפחד ויצר ההישרדות. אחרים תולים זאת בהכרח לחלק את משאביו בצורה הוגנת. ואולי הייתה זו כמיהתו לחוק וסדר, או קנאתו בכוכבים ששלחו קרני חסדים בלילות חשוכים. שהקלו על יתמות בדידותו וכיסוהו בשמכת אורו עת נרדם תחת כיפת השמיים.

בבוא היום ישוב האדם ויביט בחוזה הישן, להיזכר בפרטי התחייבויותיו. ושם, בין סעיפי הגבולות והשפה, החוק והממון, יגלה להפתעתו את כל שהוחסר. לא נכבלה האהבה בהסכם, ומכאן רשאי הוא לאהוב את מי שיחפוץ. וראוי שיוכל להינשא למי שיבחר. ומוטב שיוכל לחיות כפי שירצה. והגון שיינתן לו למות כפי שחי. ואיש לא יכתיב מה ייכתב על מצבתו זולת יקיריו.

טוב היה לאדם לבדו. ובחר הוא לחיות יחד, היו סיבותיו אשר היו. אך גם בשבתנו יחד, תחת חוק אחד, בל תצא השליטה משליטה. ייקוב הכבוד את הדין. תאפיל החירות על הכפייה. תאיר האהבה את אפלת החשיכה. והרוח הטובה והנבונה תוסיף לנשב ולתת בנו כוח ואומץ להאמין כבודדים, ביחד.