יום חמישי, 7 באוגוסט 2014

מלכי החוכמה בדיעבד

מלכי החוכמה בדיעבד מתגוררים ברוב פאר והדר במגדל השן, על גבעה נישאת בצד הנכון של ההיסטוריה. ומשם, הם זוכים לתצפית זחוחה על כל מה שידעו בעבר, עד קו האופק שהיטיבו לשרטט. בימים טובים רואים מפה את ים המלח, שם הם אוהבים לצוף ביום שאחרי. במקום בו הם צודקים מצאו נחמתם. בקומות הגבוהות של היוהרה האנושית. אלה הדורשות טיפוס מיוחד. ממש כמותם, אצילי התבונה המפוקחת, נביאים הפוכים המוסרים חזיונם על שכבר ארע.

ואתה, נתין צנוע. המשך בדרכך המתפתלת בין הואדיות. צוקי ההר יסתירו את הדרך, בקיעיה עמוקים. אך בכל פנייה מוטעית ושריטה שורפת היזכר כי עודך בחיים. מעוטר בכתר פגמיך, בשרביט מסעות וגלימה דהויית נזקי שמש. עודך בחיים וזכאי אתה למות כאחד הבודדים שהעזו. כנווד המבקש להתרפק על מסעו ולהתמסר לו בכנות טהורה וצנועה. כאנוש הנברא בצלם עצמו.

יום שני, 4 באוגוסט 2014

רמזים חבויים

למרות שידע שזה חריג, ומעורר תמיהה בקרב האחרים, הוא לא יכול היה להפסיק. בכל דבר ועניין ניסה למצוא את הפשר הנסתר, את מוסר ההשכל, את הלקח שניתן לאמץ לחיים. המציאות, כך האמין, היא אסופה של רמזים נסתרים, מסרים חבויים. אם רק נעקוב באופן שיטתי, נאתר את הדפוס והדגם החוזר, נוכל לפצח את חידת האנשים. וכשמבינים את הדמויות הראשיות, הסיפור כולו נגלה לנגד העיניים. לא כולם מסוגלים לפענח כמובן, לא כולם מצטיינים בבלשות. אבל אלה שטובים בכך עשויים לגלות עולם שלם ונסתר הנחבא מאחורי המצוי. לעולם לא יתפשרו יותר על הפשוט והבהיר. 

וכך - ניהל מעקבים סמויים אחר התנהגותם של החשודים ממרחק. הביט כיצד הם עורמים כמויות מזון חריגות בצלחות שלהם והסיק על אנוכיותם. הביט כיצד הם מאבדים שליטה תחת לחץ ופסק אמירות נחרצות על מידת חוכמתם ויכולתם לעמוד בעומס. חילץ מנגינתם את האופן בו שרו את חייהם. ליקט מאופן אחיזת הסיגריה את קווי תבונתם. הוא ראה כיצד הם רצים למרחקים והבין כיצד הם חושבים בטווחים קצרים. הוא ניתח את האופן בו הם מתלבשים וחשף כיצד הם אוהבים. הוא התבונן על כפות הידיים וראה את הלב, חדר דרך ההבעה בעיניים אל רזי הלשון. קיטלג את האנשים על פי תכונותיהם על בסיס התנהלותם השגרתית, היומיומית. תפס אותם כשהם חשופים ולא חושדים - מפזרים רמזים מבלי משים, כשהם נטולי מסכות והצגות. הוא לא החסיר אף פרט ואף התנהלות ואסף את החלקים הקטנים בתיקים דמיוניים שנאספו תמידית בידיו הבוחנות. לעיתים היה צריך להתאמץ ולעיתים מיהרו הנתונים להסגיר עצמם בפניו. הוא לא הסכים להתעלם מדבר ולא סירב לשום רמז, פרט לאלה הברורים והמובנים מאיליהם. אלה לא שירתו את אמנות הבילוש, אמר. הם נהירים לכל, ואינם ראויים למי שמתיימר להבין את המעבר, לחפש את האוצר דווקא במקום אחר, בלתי צפוי ובלתי נגיש. המילון לשפת האנשים אינו מצוי במקום מרוכז, אמר לעצמו. הוא שבור ומבוזר באלפי מבטים, חלקי משפטים, צחוק מזויף ואופן אחיזת המזלג. 

וכשמאס במשחק שהמציא לעצמו, פנה לשעשוע אחר והחל לפצח צירופי מקרים אקראיים. מצא עונג רב בשיר המכאיב ההוא שפילח את שלוותו ותהה לפשר עיתויו. הניח כי אין מקריות בכך שהשורה ההיא בספר צדה את עיניו בדיוק בסיום השבוע ההוא. הסיק כי הרבה מסתתר מאחורי הפגישה המקרית ברחוב שקיווה כי לא תתקיים. חש שכל היתקלות והתפתחות מבויימת כהלכה, משורטטת ביד אומן הכותב עבורו את סיפור חייו המתהווה. והוא, כשחקן צייתני, מחוייב לזהות את הרמזים המוטמנים באקראיות המזוייפת ולמצות מהם הוראות פעולה והתנהגות להמשך חייו.

יום אחד ודאי יחדול מכל זה. וסביר שיהיה זה ברגעיו האחרונים, עת יטפס על עץ גבוה מדי, יכרות בטעות את הענף עליו יישב ויושלך בשגגה אל הבור שכרה בעצמו. חבל שכבר לא היה יכול לנכוח שכל זה התרחש. מעניין מה היה אומר וכיצד היה מסביר ומפרש. אולי זה כבר לא חשוב. אולי אף פעם לא היה.

יום ראשון, 27 ביולי 2014

גלים

בהתחלה זה החוצה. נזרק לכל הכיוונים, נשלח לכל פינה חבויה בעולם. קווים של סקרנות המשוגרים ממך מילדות ומחפשים תשובות שיניחו את הדעת וירגיעו את הלב. עיניים בוחנות תרות אחרי האופק, מקל נדודים אינו מקל את דחף הכיבוש, את יצר ההרפתקאה, את התשוקה ללא-נודע.

ואחר כך, זה חוזר פנימה. נספג לאט בגוף, חודר עמוק לרקמות הנשימה. קווים של סקרנות המשוגרים ממך בבגרותך ומחפשים שאלות חדשות שילהיטו את הדעת וימריצו את הלב. עיניים מפוקחות תרות אחרי בית, מקל נדודים אינו מקל את תוגת הבדידות, את יצר ההרסנות, את התשוקה לחיבוק קרוב.

ואז, זה בא והולך. החוצה ופנימה, מעלה מטה. רגעי גאות ודקות שפל. כמו גלים בים. שההסחפות בהם ממכרת ומסוכנת. הבט כיצד הם נודדים, כיצד הם גועשים, כיצד הם נשברים. כשם שהם מביטים בך.

יום שישי, 25 ביולי 2014

בשמלה שחורה

כבר לא ילדה, ואין צמות. לא בוכה, ואין דמעות. בעיקר בוהה ברגבי אדמה נסגרים עליו ועליה. רחמי שמיים וארץ נכמרים עליה ועליו.

והרי ידעה כל הזמן. לא רק חששה, לא ברחה מבשורה. פשוט ידעה בלבה האוהב. הקדימה לשמוע באזניה את הנקישות שהקדימו לבוא.

הוא אמר לה כתבתי לך למקרה ש. והיא ביקשה שיספר. והוא שותק. ובדממתו נכלם העולם, נשבר ומתפקע כמו הלב. שניהם מסרבים להשלים ולהתאחות.

יום אחד יצמח עץ של דמעות ממה שנזרע באדמה המדממת הזו. קללת אם שנכרתו ענפיה תפריח כאן ניצני תקווה.

בינתיים, בשמלה שחורה. עומדת דומייה, אמיצה. לא שואלת אפילו למה.