מה היא כבר עשתה, בטח חשבה לעצמה. בסך הכל טיפסה עם הג'יפ הענק והיקר שלה על שביל החול שבצד הדרך, עקפה את כל השיירה הממהרת המבקשת למצוא מוצא מן הפקק הארור הזה, ועכשיו ניסתה להשתלב בדיוק במקום המכונית שלי. אין בכך שום פשע או עוון, רק מעשה ישראלי טיפוסי שאיש אינו מגלה תמיהה לגביו. אבל אני, כתמיד, עמדתי על המשמר. אותי היא לא עוקפת. עד כדי התנגשות הלכתי איתה, ראש בראש. ואולי גם הייתי מוכן ללכת עד הסוף - טרם יצא לי לבחון. אבל אותי היא לא עוקפת, לא היום, לא אף פעם. והיא באמת לא עקפה. זה היה מתוח וצמוד, אבל לא עקפה.
זה הרי בכלל לא קשור לכביש אצלי, שוב האוטוסטרטדות הופכות בדמיוני למטאפורות והרכבים לדימויים. התאונות לעימותים, הנתיבים לאינטרסים, הרמזורים לכוח החוק. ובתוך כל זה, אני מסרב לתת למישהו למצוא את הדרך הקלה שתעשה לו טוב על חשבון השאר. כי הרי לא רק בכביש, על כל אחד שיעקוף, יהיו המונים שישלמו את המחיר. הם ימתינו יותר, יאבדו יותר משאבים, ישלמו יותר מס, יספגו יותר אלימות, יקבלו פחות צדק. אנחנו מבוגרים, ויודעים שלא תמיד אפשר שכולם ינצחו. למעשה, ברוב הפעמים שמישהו מתעלם מהחברה ועושה למען עצמו באופן עצמאי, מישהו אחר מפסיד. הרי אם רצה האדם שכולם ירוויחו, וודאי היה מתייעץ ומציע. הוא פועל לבד כי הוא יודע שזה רק לטובתו.
ואנחנו? ההמון השותק, זה שמשלם ומאפשר, אנחנו ממשיכים לעמוד בפקק. ונותנים לאחרים לעקוף. כי מכפתלנו בעצם. זה לא הבעיה שלנו, וגם אם נבלום עקיפה יבוא אחר מחר ויעקוף בכל זאת. אנחנו הרי לא יכולים לחנך את העולם או לשנות גורלות. לכן, כדי שלא נידקר או ניפצע, מוטב שנלך עם הזרם. מקסימום נמתין עוד דקותיים בפקק, מה כבר יקרה.
אבל אני לא מקשיב להבלים האלה. אפשר לדומם מנוע, אבל לא חברה גועשת ונחושה שלא מסכימה לתת לבודדים להכתיב עבורה את חלוקת המשאבים או את ערכי ההתנהלות. הרוב שתק מספיק, ועתה הוא צריך להגיד את שלו. כקולקטיב וכפרטים, ולהילחם בעבור מה שבאמת חשוב, בעבור מה שבאמת ראוי להיאבק למענו בחיים הקצרים שלנו. ואת כל זה אני רואה לנגד העיניים שלי כשהם מנסים לעקוף. זה לא הכביש, זו הדרך. לא העקיפה אלא החוצפה, היוהרה, היומרה. הם עושים את זה בשקט, אבל אם תקשיבו טוב תשמעו כיצד הם מצפצפים בקול רם על כולנו. בחברות בהן יש תרבות מכובדת של עמידה בתור יש פחות פשע. יש פחות אלימות. יש פחות שחיתות. עכשיו תשכנעו עצמכם שזו רק עקיפה קטנה...
"מה אכפת לך?", היא צועקת לעברי, אבל אני נחוש. למה לא וויתרתי? האם לא ראיתי את הילד במושב האחורי? ראיתי, רק עליו התסכלתי, רק עליו חשבתי. והאמת היא, שבגללו לא נתתי לה לעקוף. בזכותו. בשבילו. הישרתי מבט אליו והתעלמתי מהצעקות שלה. והיא נכנעה בסוף.
והמשיכה עוד מטר או שניים, עד שהרכב שממולי נתן לה. ואתם, חלקכם בוודאי תתנו גם. כצעד של נדיבות מתחשבת. ואני מבקש מכם להתחשב באמת. הנדיבות הקטנה הזו עשויה להיות המעשה הכי אנוכי שתעשו.
זה הרי בכלל לא קשור לכביש אצלי, שוב האוטוסטרטדות הופכות בדמיוני למטאפורות והרכבים לדימויים. התאונות לעימותים, הנתיבים לאינטרסים, הרמזורים לכוח החוק. ובתוך כל זה, אני מסרב לתת למישהו למצוא את הדרך הקלה שתעשה לו טוב על חשבון השאר. כי הרי לא רק בכביש, על כל אחד שיעקוף, יהיו המונים שישלמו את המחיר. הם ימתינו יותר, יאבדו יותר משאבים, ישלמו יותר מס, יספגו יותר אלימות, יקבלו פחות צדק. אנחנו מבוגרים, ויודעים שלא תמיד אפשר שכולם ינצחו. למעשה, ברוב הפעמים שמישהו מתעלם מהחברה ועושה למען עצמו באופן עצמאי, מישהו אחר מפסיד. הרי אם רצה האדם שכולם ירוויחו, וודאי היה מתייעץ ומציע. הוא פועל לבד כי הוא יודע שזה רק לטובתו.
ואנחנו? ההמון השותק, זה שמשלם ומאפשר, אנחנו ממשיכים לעמוד בפקק. ונותנים לאחרים לעקוף. כי מכפתלנו בעצם. זה לא הבעיה שלנו, וגם אם נבלום עקיפה יבוא אחר מחר ויעקוף בכל זאת. אנחנו הרי לא יכולים לחנך את העולם או לשנות גורלות. לכן, כדי שלא נידקר או ניפצע, מוטב שנלך עם הזרם. מקסימום נמתין עוד דקותיים בפקק, מה כבר יקרה.
אבל אני לא מקשיב להבלים האלה. אפשר לדומם מנוע, אבל לא חברה גועשת ונחושה שלא מסכימה לתת לבודדים להכתיב עבורה את חלוקת המשאבים או את ערכי ההתנהלות. הרוב שתק מספיק, ועתה הוא צריך להגיד את שלו. כקולקטיב וכפרטים, ולהילחם בעבור מה שבאמת חשוב, בעבור מה שבאמת ראוי להיאבק למענו בחיים הקצרים שלנו. ואת כל זה אני רואה לנגד העיניים שלי כשהם מנסים לעקוף. זה לא הכביש, זו הדרך. לא העקיפה אלא החוצפה, היוהרה, היומרה. הם עושים את זה בשקט, אבל אם תקשיבו טוב תשמעו כיצד הם מצפצפים בקול רם על כולנו. בחברות בהן יש תרבות מכובדת של עמידה בתור יש פחות פשע. יש פחות אלימות. יש פחות שחיתות. עכשיו תשכנעו עצמכם שזו רק עקיפה קטנה...
"מה אכפת לך?", היא צועקת לעברי, אבל אני נחוש. למה לא וויתרתי? האם לא ראיתי את הילד במושב האחורי? ראיתי, רק עליו התסכלתי, רק עליו חשבתי. והאמת היא, שבגללו לא נתתי לה לעקוף. בזכותו. בשבילו. הישרתי מבט אליו והתעלמתי מהצעקות שלה. והיא נכנעה בסוף.
והמשיכה עוד מטר או שניים, עד שהרכב שממולי נתן לה. ואתם, חלקכם בוודאי תתנו גם. כצעד של נדיבות מתחשבת. ואני מבקש מכם להתחשב באמת. הנדיבות הקטנה הזו עשויה להיות המעשה הכי אנוכי שתעשו.
