יום שבת, 23 בנובמבר 2013

מכפת'ך

מה היא כבר עשתה, בטח חשבה לעצמה. בסך הכל טיפסה עם הג'יפ הענק והיקר שלה על שביל החול שבצד הדרך, עקפה את כל השיירה הממהרת המבקשת למצוא מוצא מן הפקק הארור הזה, ועכשיו ניסתה להשתלב בדיוק במקום המכונית שלי. אין בכך שום פשע או עוון, רק מעשה ישראלי טיפוסי שאיש אינו מגלה תמיהה לגביו. אבל אני, כתמיד, עמדתי על המשמר. אותי היא לא עוקפת. עד כדי התנגשות הלכתי איתה, ראש בראש. ואולי גם הייתי מוכן ללכת עד הסוף - טרם יצא לי לבחון. אבל אותי היא לא עוקפת, לא היום, לא אף פעם. והיא באמת לא עקפה. זה היה מתוח וצמוד, אבל לא עקפה.

זה הרי בכלל לא קשור לכביש אצלי, שוב האוטוסטרטדות הופכות בדמיוני למטאפורות והרכבים לדימויים. התאונות לעימותים, הנתיבים לאינטרסים, הרמזורים לכוח החוק. ובתוך כל זה, אני מסרב לתת למישהו למצוא את הדרך הקלה שתעשה לו טוב על חשבון השאר. כי הרי לא רק בכביש, על כל אחד שיעקוף, יהיו המונים שישלמו את המחיר. הם ימתינו יותר, יאבדו יותר משאבים, ישלמו יותר מס, יספגו יותר אלימות, יקבלו פחות צדק. אנחנו מבוגרים, ויודעים שלא תמיד אפשר שכולם ינצחו. למעשה, ברוב הפעמים שמישהו מתעלם מהחברה ועושה למען עצמו באופן עצמאי, מישהו אחר מפסיד. הרי אם רצה האדם שכולם ירוויחו, וודאי היה מתייעץ ומציע. הוא פועל לבד כי הוא יודע שזה רק לטובתו.

ואנחנו? ההמון השותק, זה שמשלם ומאפשר, אנחנו ממשיכים לעמוד בפקק. ונותנים לאחרים לעקוף. כי מכפתלנו בעצם. זה לא הבעיה שלנו, וגם אם נבלום עקיפה יבוא אחר מחר ויעקוף בכל זאת. אנחנו הרי לא יכולים לחנך את העולם או לשנות גורלות. לכן, כדי שלא נידקר או ניפצע, מוטב שנלך עם הזרם. מקסימום נמתין עוד דקותיים בפקק, מה כבר יקרה.

אבל אני לא מקשיב להבלים האלה. אפשר לדומם מנוע, אבל לא חברה גועשת ונחושה שלא מסכימה לתת לבודדים להכתיב עבורה את חלוקת המשאבים או את ערכי ההתנהלות. הרוב שתק מספיק, ועתה הוא צריך להגיד את שלו. כקולקטיב וכפרטים, ולהילחם בעבור מה שבאמת חשוב, בעבור מה שבאמת ראוי להיאבק למענו בחיים הקצרים שלנו. ואת כל זה אני רואה לנגד העיניים שלי כשהם מנסים לעקוף. זה לא הכביש, זו הדרך. לא העקיפה אלא החוצפה, היוהרה, היומרה. הם עושים את זה בשקט, אבל אם תקשיבו טוב תשמעו כיצד הם מצפצפים בקול רם על כולנו. בחברות בהן יש תרבות מכובדת של עמידה בתור יש פחות פשע. יש פחות אלימות. יש פחות שחיתות. עכשיו תשכנעו עצמכם שזו רק עקיפה קטנה...

"מה אכפת לך?", היא צועקת לעברי, אבל אני נחוש. למה לא וויתרתי? האם לא ראיתי את הילד במושב האחורי? ראיתי, רק עליו התסכלתי, רק עליו חשבתי. והאמת היא, שבגללו לא נתתי לה לעקוף. בזכותו. בשבילו. הישרתי מבט אליו והתעלמתי מהצעקות שלה. והיא נכנעה בסוף.

והמשיכה עוד מטר או שניים, עד שהרכב שממולי נתן לה. ואתם, חלקכם בוודאי תתנו גם. כצעד של נדיבות מתחשבת. ואני מבקש מכם להתחשב באמת. הנדיבות הקטנה הזו עשויה להיות המעשה הכי אנוכי שתעשו.

יום שישי, 22 בנובמבר 2013

תמונה בבקבוק

"לפעמים הים סוער ואין גלים" / מיכה שטרית

אמא הביטי, התקרבי אל התמונות של בנך המסודרות בקפידה. פתחי את האלבומים, הציצי בעיניו, בנופים הנפרשים בסתר נועז מאחורי גבו, בפנים הסובבות את כתפיו השמוטות. בחני את שפת גופו, האזיני ללחישות הגולשות ממבטו. נשמי עמוק והיטמעי בתוך התמונה, עמדי לצידו, הניחי ראשו על כתפך, כמו פעם. כמה פשוט היה פעם.

פתחי את ארכיוני הילדות שאגרת במגירות, את העדויות המצהיבות שתיעדו את ההליכה הראשונה, את הטיול לגן החיות. זהי את מבטי סקרנות התום שאפפו הרפתקאותיו. היכן הם היום, לאן נתפזרו, הכיצד נשתברו חלומות ילדות כמוסים כצעצועים שכבר אין איש משחק בהם.

הסירי את התעודות הממוסגרות מן הקיר, את המכתבים העתיקים. הסירי גם נעלייך ועמדי על קו החוף. דמייני כי התמונות נשתלחו אלייך ממרחקים, בקבוק זכוכית שהונח בלב אוקיינוס של דמעות.

רכני עליהן, שוב ושוב. נסי לאתר שביבי חיוך, שמחת חיים. אל תרפי אמא, אל תרפי. הוא עדיין הילד שלך, תמיד יהיה. חפשי את הרמזים שהוא משגר לך בקפאון תוויו. דממת התמונות זועקת לעברך לחילוץ. אולי נשתברה ספינתו של המלח שלך, והוא בסכנה. אולי איבד את כוכב הצפון, טעה ותעה, הולך שולל ברוחות השמיים. נתכרסמו משוטיו.

אל תהססי, קפצי למים, הגישי גלגל הצלה ועטפי אותו בחום. שלא יקפא, הוא עם חלמותיו, וישקע למצולות עתירי כרישים. השיבי אותו לאי מבטחים. החזירי אותו הבייתה. השיבי אותו מלב ים אל הים שבלב.

יום שלישי, 19 בנובמבר 2013

הצד השני של הגשם

לשבטים פרימיטיביים, כך אומרים, יש המון שמות לגשם. הם המציאו בלשונם הציורית כינויים אינספור שעוזרים להם להבחין בין טפטוף קצוב לממטר מטריד. בין סערה מסחררת לשטפון מתון. אולי זה בגלל שהם לא רק בוהים בגשם כמותינו. הם מקשיבים לו, שואפים, מתחכחים בו. מחלקים אותו לזנים ומשפחות.

אבל אני בטוח שאפילו הם, המומחים הגדולים, לא מכירים את שני צידי הגשם. בעברו האחד, זולגות הטיפות בתוגה על לחיי עננים, ומקפיאות צלקות בדידות תחת עיניים דומיות. צינה בלא רוח מטפסת בינות תהומות מוצפים, עוקרת זרדים וחיוכים המתעופפים ללא טעם. מתקדר האדם כשמיו, צף כעב נוצה, שותק חסר כל וקול מול זגוגית מוצלפת.

יש המספרים על צדו האחר של הגשם. ושם חמים ומכרבל. הטיפות נספגות בעדינות מעונגת, זוגות זוגות במבול. נעימה הבהייה בזליגתן יחד, כשהן מתערבות בניחוח טעמים מהבילים שנרקחו ביד אוהבים. תקוותיהם מלטפות ראשי חולמים, נוטפות סיפוק רענן, סוחפות מחובקים למחול סוער בעין הסערה.

בכל שנה עם בא החורף, אני נזכר שתורי להחליט. היכן אני רוצה לעמוד. באיזה צד של הגשם.

יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

ואם תפגוש

ואם תפגוש כך סתם במקרה את עצמך ברחוב, האם תברך לשלום? כמכר ותיק וחבר נאמן, כשכן קרוב, כאח. או שמא תוסיף ללכת כזר מתנכר, בטענה שכה השתנת ושכבר אינך מזהה. ובין כה וכה אנו עמוסים וטרודים ועייפים ומוטב שלא לעצור גם לא למבט חטוף, אפילו אם זה עצמך. בבא היום תדרוש בשלומך אך לא ביום טרוף מחשבות זה כשהשמש שוקעת מוקדם בחוף שראית בתמונה.

ואם תפגוש כך סתם עצמך ברחוב, האם תובך? או תכעס? שכך הפתיע אותך בלי להודיע וכפה עליך שיחה שביקשת לדחות. ואולי תעבור לצד השני של הדרך או לעיר אחרת כדי שלא תיפגשו עוד, גם לא בדרך מקרה. צפוף כאן עם שנינו אומרים שניכם.

ואם תיפגשו, האם תרד על ברכיך, מיוסר וכן, ותתנצל. על שלא שמרת על קשר. על שהותרת אותו מתגעגע ולבד כל כך. שכחת את עצמך. והוא פגוע ועצוב. רק המתין שתעצור. שתאהב