יש שחקן, כבר לא צעיר וכבר לא מפורסם וכבר לא משחק, שזכה השבוע בפרס על מפעל חיים. כתבות בעיתון שיבחו והיללו והודו, בעיקר הודו, על התרומה החשובה שתרם לחיי כולנו לאורך השנים. על שלל התפקידים והדמויות שמילא, וההצגות בהן כיכב, והסרטים בהם השתתף, והבמות עליהi פסע. על שכבר שנים הוא חלק מנוף תרבותינו. למרות שתמיד היה בצללים, ובתפקידים משניים, ובשולי העלילה, וברקע הסיפור. אבל הוא כבר לא צעיר, וכבר לא מפורסם, ועוד מעט ירד מהבמה. וזו סיבה לא רעה להעניק לו פרס, שהוא בעצם גם תעודת כבוד לנו, על שידענו לענוד עיטור על לוחם, ולהעניק פרס לאומן. ויש שיעדיפו הפוך.
ואני, טרם קיבלתי כל תעודה או עיטור, אף טקס לא נערך, הזמנות לא נשלחו. הוועדה החליטה, לאחר ישיבות ממושכות ומתישות, לשלול את כבודי ולא להעניק לי את הפרס. והרי גם אני שחקן, ותפקידים אינספור בעברי, ודמויות מגוונות עוד בדרכי. בין סרטים לכל המשפחה, בתוך הצגות יחיד על במות מאולתרות, אינספור מופעי יום, בוקר עד ערב, והדרנים אינספור.
ובין נימוקי הוועדה נכתב: החלטנו שלא להעניק לזה, פלוני-אלמוני, את הפרס על מפעל חיים. וזאת, בהינתן מספר טעמים. ראשית, הפרס ראוי שיינתן על חיים. מלאים, עשירים, מגוונים. מלאי אור ותהילה, שיש חדווה גדולה לחיותם, שהתלכדו בהם האושר והשגרה, שביעות רצון וסחרור חושים, תקווה, ושלווה ואהבה. חיים שמוצו עד תום, והיו רוויים בהרפתקאות וטיולים, חברים והפתעות. על כאלה, ולא על פחות מאלה, יוענק התואר. על כן - החליטה הוועדה שלא.
ועוד הוסיפה הוועדה כי הכבוד יירשם לזכות מפעל חיים. ומפעל, הוא הרי בית חרושת. ההופך חומרי גלם לתוצרים, שיש בו יעילות ופס ייצור שיטתי, שכרוכים בו עובדים ומלאכה, ששכר בצידו, שביקוש רב ממתין לפירותיו. המפעל מניב רווחים, מפיק עבודה, מזרים יצרנות, חדשנות ועשייה בעורקי החברה. וכל עוד לא תוכח הצלחת התעשייה, כדאיות ההשקעה, מימוש העשייה, לא יוכרז המפעל כזכאי. מפעל לא מוצלח סופו להיכשל, להיסגר, להישאב לכונס נכסים או לעיצומים. אין הוועדה מבקשת להיות אחראית לשבח מפעל העתיד להיסגר, להתבוסס בבושת השבתתו. על כן - החליטה הוועדה שלא.
ושלישית, כך הוסיפו חברי הוועדה המכובדים, אין אנו נוהגים לתת פרס על מפעל חיים לאלו שעודם בין החיים. הפרס, כך הודו בשולי נימוקיהם, שמור לאלה הניצבים כבר בסף הדלת. אלה שעודם בדרך, מוטב יסתפקו בזיכוי עצמי. ידוממו את מכונות המפעל למספר דקות ויתפעלו מיופיין, קסם שכלולן. יכריזו על שביתה יזומה ויברכו על בריאותם הטובה, על פלאי הייצור. יברכו בעצמם על תפוקותיהם, יתבשמו בעמל כפיהם. יניחו למכונות וישירו מבט אל עיני הפועלים. יעצרו, יתבוננו, יתרצו. מהמאזן הנוכחי, במנותק מהתשקיף והסיכומים.
וכך, סיכמה הוועדה בנימוקיה, אין בנו כדי להחליף את תפקידו של בעל המפעל. מוטב לו, אם רק יחפוץ בכך, שיעניק לעצמו. ראוי הוא, שישא מילות ברכה במילותיו. שיעיד על אודות עמל כפיו. והפרס, הוא הרי ניתן מזמן. אך עד שיפקח עיניו ויכיר בו, תוסיף הוועדה להתכנס. מתפללים חבריה, כי יוותרו מכונסים ומובטלים. מקווים כי לא יידרש להם, כדי לטפוח על שכמו, להישען על כתף, כדי לשאת נאום הוקרה והכרה לכבודו.
ואני, טרם קיבלתי כל תעודה או עיטור, אף טקס לא נערך, הזמנות לא נשלחו. הוועדה החליטה, לאחר ישיבות ממושכות ומתישות, לשלול את כבודי ולא להעניק לי את הפרס. והרי גם אני שחקן, ותפקידים אינספור בעברי, ודמויות מגוונות עוד בדרכי. בין סרטים לכל המשפחה, בתוך הצגות יחיד על במות מאולתרות, אינספור מופעי יום, בוקר עד ערב, והדרנים אינספור.
ובין נימוקי הוועדה נכתב: החלטנו שלא להעניק לזה, פלוני-אלמוני, את הפרס על מפעל חיים. וזאת, בהינתן מספר טעמים. ראשית, הפרס ראוי שיינתן על חיים. מלאים, עשירים, מגוונים. מלאי אור ותהילה, שיש חדווה גדולה לחיותם, שהתלכדו בהם האושר והשגרה, שביעות רצון וסחרור חושים, תקווה, ושלווה ואהבה. חיים שמוצו עד תום, והיו רוויים בהרפתקאות וטיולים, חברים והפתעות. על כאלה, ולא על פחות מאלה, יוענק התואר. על כן - החליטה הוועדה שלא.
ועוד הוסיפה הוועדה כי הכבוד יירשם לזכות מפעל חיים. ומפעל, הוא הרי בית חרושת. ההופך חומרי גלם לתוצרים, שיש בו יעילות ופס ייצור שיטתי, שכרוכים בו עובדים ומלאכה, ששכר בצידו, שביקוש רב ממתין לפירותיו. המפעל מניב רווחים, מפיק עבודה, מזרים יצרנות, חדשנות ועשייה בעורקי החברה. וכל עוד לא תוכח הצלחת התעשייה, כדאיות ההשקעה, מימוש העשייה, לא יוכרז המפעל כזכאי. מפעל לא מוצלח סופו להיכשל, להיסגר, להישאב לכונס נכסים או לעיצומים. אין הוועדה מבקשת להיות אחראית לשבח מפעל העתיד להיסגר, להתבוסס בבושת השבתתו. על כן - החליטה הוועדה שלא.
ושלישית, כך הוסיפו חברי הוועדה המכובדים, אין אנו נוהגים לתת פרס על מפעל חיים לאלו שעודם בין החיים. הפרס, כך הודו בשולי נימוקיהם, שמור לאלה הניצבים כבר בסף הדלת. אלה שעודם בדרך, מוטב יסתפקו בזיכוי עצמי. ידוממו את מכונות המפעל למספר דקות ויתפעלו מיופיין, קסם שכלולן. יכריזו על שביתה יזומה ויברכו על בריאותם הטובה, על פלאי הייצור. יברכו בעצמם על תפוקותיהם, יתבשמו בעמל כפיהם. יניחו למכונות וישירו מבט אל עיני הפועלים. יעצרו, יתבוננו, יתרצו. מהמאזן הנוכחי, במנותק מהתשקיף והסיכומים.
וכך, סיכמה הוועדה בנימוקיה, אין בנו כדי להחליף את תפקידו של בעל המפעל. מוטב לו, אם רק יחפוץ בכך, שיעניק לעצמו. ראוי הוא, שישא מילות ברכה במילותיו. שיעיד על אודות עמל כפיו. והפרס, הוא הרי ניתן מזמן. אך עד שיפקח עיניו ויכיר בו, תוסיף הוועדה להתכנס. מתפללים חבריה, כי יוותרו מכונסים ומובטלים. מקווים כי לא יידרש להם, כדי לטפוח על שכמו, להישען על כתף, כדי לשאת נאום הוקרה והכרה לכבודו.
