יום שישי, 17 במאי 2013

מפעל חיים

יש שחקן, כבר לא צעיר וכבר לא מפורסם וכבר לא משחק, שזכה השבוע בפרס על מפעל חיים. כתבות בעיתון שיבחו והיללו והודו, בעיקר הודו, על התרומה החשובה שתרם לחיי כולנו לאורך השנים. על שלל התפקידים והדמויות שמילא, וההצגות בהן כיכב, והסרטים בהם השתתף, והבמות עליהi פסע. על שכבר שנים הוא חלק מנוף תרבותינו. למרות שתמיד היה בצללים, ובתפקידים משניים, ובשולי העלילה, וברקע הסיפור. אבל הוא כבר לא צעיר, וכבר לא מפורסם, ועוד מעט ירד מהבמה. וזו סיבה לא רעה להעניק לו פרס, שהוא בעצם גם תעודת כבוד לנו, על שידענו לענוד עיטור על לוחם, ולהעניק פרס לאומן. ויש שיעדיפו הפוך.

ואני, טרם קיבלתי כל תעודה או עיטור, אף טקס לא נערך, הזמנות לא נשלחו. הוועדה החליטה, לאחר ישיבות ממושכות ומתישות, לשלול את כבודי ולא להעניק לי את הפרס. והרי גם אני שחקן, ותפקידים אינספור בעברי, ודמויות מגוונות עוד בדרכי. בין סרטים לכל המשפחה, בתוך הצגות יחיד על במות מאולתרות, אינספור מופעי יום, בוקר עד ערב, והדרנים אינספור.

ובין נימוקי הוועדה נכתב: החלטנו שלא להעניק לזה, פלוני-אלמוני, את הפרס על מפעל חיים. וזאת, בהינתן מספר טעמים. ראשית, הפרס ראוי שיינתן על חיים.  מלאים, עשירים, מגוונים. מלאי אור ותהילה, שיש חדווה גדולה לחיותם, שהתלכדו בהם האושר והשגרה, שביעות רצון וסחרור חושים, תקווה, ושלווה ואהבה. חיים שמוצו עד תום, והיו רוויים בהרפתקאות וטיולים, חברים והפתעות. על כאלה, ולא על פחות מאלה, יוענק התואר. על כן -  החליטה הוועדה שלא.

ועוד הוסיפה הוועדה כי הכבוד יירשם לזכות מפעל חיים. ומפעל, הוא הרי בית חרושת. ההופך חומרי גלם לתוצרים, שיש בו יעילות ופס ייצור שיטתי, שכרוכים בו עובדים ומלאכה, ששכר בצידו, שביקוש רב ממתין לפירותיו. המפעל מניב רווחים, מפיק עבודה, מזרים יצרנות, חדשנות ועשייה בעורקי החברה. וכל עוד לא תוכח הצלחת התעשייה, כדאיות ההשקעה, מימוש העשייה, לא יוכרז המפעל כזכאי. מפעל לא מוצלח סופו להיכשל, להיסגר, להישאב לכונס נכסים או לעיצומים. אין הוועדה מבקשת להיות אחראית לשבח מפעל העתיד להיסגר, להתבוסס בבושת השבתתו. על כן - החליטה הוועדה שלא.

ושלישית, כך הוסיפו חברי הוועדה המכובדים, אין אנו נוהגים לתת פרס על מפעל חיים לאלו שעודם בין החיים. הפרס, כך הודו בשולי נימוקיהם, שמור לאלה הניצבים כבר בסף הדלת. אלה שעודם בדרך, מוטב יסתפקו בזיכוי עצמי. ידוממו את מכונות המפעל למספר דקות ויתפעלו מיופיין, קסם שכלולן. יכריזו על שביתה יזומה ויברכו על בריאותם הטובה, על פלאי הייצור. יברכו בעצמם על תפוקותיהם, יתבשמו בעמל כפיהם. יניחו למכונות וישירו מבט אל עיני הפועלים. יעצרו, יתבוננו, יתרצו. מהמאזן הנוכחי, במנותק מהתשקיף והסיכומים.

וכך, סיכמה הוועדה בנימוקיה, אין בנו כדי להחליף את תפקידו של בעל המפעל. מוטב לו, אם רק יחפוץ בכך, שיעניק לעצמו. ראוי הוא, שישא מילות ברכה במילותיו. שיעיד על אודות עמל כפיו. והפרס, הוא הרי ניתן מזמן. אך עד שיפקח עיניו ויכיר בו, תוסיף הוועדה להתכנס. מתפללים חבריה, כי יוותרו מכונסים ומובטלים. מקווים כי לא יידרש להם, כדי לטפוח על שכמו, להישען על כתף, כדי לשאת נאום הוקרה והכרה לכבודו.

יום שלישי, 14 במאי 2013

בקיץ הזה תלבשו לבן

מכל המקומות בעולם, דווקא על מדרגות הכניסה של הבניין שלי... בלבושם המוזר, גלימות לבנות זוהרות ספק-כותנות-ספק-טליתות מתאספים בבתי תפילה מאולתרים מדי שבת. ועתה, זוג נציגיהם מניח את ילדם הקטן על המדרגה ומחליף חיתול. בלי משטח החתלה ובלי מזרן או סדין. כך סתם, בבוקר היום. אני חולף ואיני מצליח להימנע מלבהות. הבעל מבחין ראשון, ואינו קוטע מלאכתו. אך האם, משקלטה את עיניי, מתרוממת מרכינתה ומזקיפה גבה מולי. משגרת לעברי מבט נוקב וגאה, המשלח אותי לעיסוקיי ללא מילים. מבט של כבוד שרק אם המגוננת על בנה יכולה לשגר. כזה שהיינו מצפים ומקווים גם מאמא שלנו, באם תידרש.

(*)

הרוח לא ריחמה על מאמציו, והוא נאלץ להתרוצץ זמן ממושך בניסיון ללכוד את מגבעת הקש שלו בין ידיו. מגבעת לבנה, מהודרת. יקרה בוודאי לליבו. לכשאחז בה לבסוף, מיהר להניחה על פדחתו. הגם שהיה מרוחק, הצלחתי להבחין בחיוך של שביעות רצון. מבושם וטוב לב שב וחזר אל הבניין היוקרתי. ממדיו, ברור שהוא מנקה פה. לכל היותר מתחזק את הבריכה. יעבוד כמה שיגידו לו, מרפסות וחדרי שירותים. אבל איש לא יעיר לו על המגבעת, נחלת כבודו. גם הרוח נכנעה לה.

(*)

"את השיר הבא אנחנו מקדישים לתל אביב, העיר היפה שלנו", מכריזה הקריינית ברדיו, "למרות שתדעו לכם שנכתב בכלל על פריז". אמירה המחייבת הסבר, שלא איחר להגיע. "כי אתם מבינים, פריז היא העיר באפור, ותל אביב היא העיר הלבנה, וזה הרי דומה". "וחוץ מזה, גם תל אביב כבר הרבה יותר אפורה מלבנה. אז השיר מתאים". ובכך הסתפקה, וניגנה את השיר. וצליליו העדינים כיסו את דברי ההסבר סרי הטעם. אך למי אכפת בעצם, שהרי זכתה תל אביב להשתוות ולו לרגע לפריז. ואמנם בתיה נראים לי בשעת דמדומים מהלכים בין לבן לאפור. אבל העיר הזו אף פעם לא עשתה עניין גדול מדי מצבע. במיוחד לא כל עוד נצבעה לבן. ובימינו, בלאו הכי, ההשוואה לפריז היא כבוד מפוקפק. 

יום שני, 13 במאי 2013

המקום

במקום בו חושבים, הוצמדו דפי שירה אל הקירות. והם קצרים אך עמוקים, וכל מילה שבהם דוייקה ונוקדה ונשזרה בקפידה. כמו זר פרחי אביב. והצלילים הכלואים בהם מגלים חוכמה ומלמדים דעת בשרשרת חרוזים, שמקצב גלגולה מתלכד עם פעימות הלב.

במקום בו אוהבים תלויות תמונות נופים, ומבנים וצורות. והם חורגים את מסגרותיהם. וכל אחד מהם חושף אמת ומסתיר טפחיים, והם רוקדים מן הכתלים ומזנקים אל ריאות פתוחות המשתוקקות לספוג רוח ים. המתבוננים משתאים בהערצה, שטים סביב החזיונות, שואפים השראה. לא ייפלו בין שוברי הגלים בפינות החדר.

במקום בו מתבוננים אין צורך בחלונות. החלל כולו חלון אחד, בהיר, שקוף. האנשים, השתקפויות דהויות בזגוגית. 
 
כל אחד צריך מקום שכזה, עיר מקלט. רק בו יוכל להיות - עכשיו. מחוץ לגעגועי אתמול. מעל טרדות אחר כך.

יום שישי, 10 במאי 2013

עוד מגיע (פוסט מס' 300)

האוויר נעשה דליל יותר ככל שממשיכים בטיפוס, והנשימה כבדה. הרגליים שולחות קריאות של עייפות, ומטען התרמיל הופך מורגש, מכביד. אך הדרך עודנה מתפתלת ונמשכת ואנו מתבוננים בה ומותירים עקבות אחד בשני. מדלגים מעל שורשי עימות, סלעי מחלוקת, ניזונים מעת לעת מפירות נחמה. הולך כבר זמן רב, ועוד לא מגיע. 

אלו הם הקולות הנושבים בראש המפצירים להמשיך ללכת. חלקם הדי עבר התובעים מימוש חבלי ילדות ברבות השנים. חלקם קולות עידוד מעתיד לא נודע, מבטיחים גדולות ונצורות למיטיבי הדרך. ובינהם, ייסורי הווה, תהומות עכשיו, זרדי שבילים חודרים ופוצעים, נלחמים בקולות, חותרים תחת העור והנפש. והוא כבר חבול מתלאות הדרכים, ועוד לא מגיע.

"כלום אינך משתעמם מהנוף החוזר?", מקוננת תהייה. אך הנוף לעולם אינו חוזר. המשך הטיפוס במסלול המעגלי חושף בכל פעם מבט מרומם יותר על הקיים, מזויית נישאת, שונה. זה המקום עליו השקפתי גם קודם, אך כעת מנוסה יותר. עייף אך גם חדור אמונה. יגעתי, אך גם ידעתי עוד רזים שהוטמנו בינות עשבים.

ההליכה על סף הצוק אינה מותירה תקווה לאיתור נתיבים עוקפים, דרכי קיצור. אך יש בה כדי לדחוף הנווד בהמשך מסעו, לשאת משאו, להתמיד. "רואה אתה את עומק התהום הנפרש בין הרכסים?". קודר ואפל מתחפר לו בין שכבות סלע מחליק וסוגר. הן זו התהום המחייבת אותי להמשיך וללכת. "משם הגעתי, זו ראשית דרכי", משיב אתה לעצמך. "וצו חיי הוא להוסיף ולטפס, להמשיך בדרך, להרחיק לבי ככל שניתן מצל תחתית השאול". וככל שגובר המרחק בין האז לעכשיו, גובר קצב הצעדים. אין עוצרים אלא כדי להגניב מבט חטוף נוסף בקווי התהום. לאמוד בסיועו את כברת הדרך שנחצה, כל צעד שנצבר הישג של גבורה. אך גיבור שכזה, עודו בדרכים, לא ידע האם ומתי יגיע.

ובאישון ליל, עת תר אתה אחר מחסה מצינת הלילה, מקנא בזוהר כוכבים רחוקים. או אז שולח אתה מבט אמיץ נוסף לעבר האפלה, אל עומק החושך. רק אז מתיר אתה לעצמך לזעוק אל המרחבים, בדממה אילמת. שידעו אז כולם שעוד מגיע. עוד מגיע לך להגיע לנחלתך, עוד מגיע לך אושר. עוד זכאי אתה לשקט ולאמונה, ורשאי אתה לאהוב. עוד ראוי אתה לדמעות של רגש, לזרוע, לנטוע ולהשקות. וזה שמגיע, בוא יבוא. במוקדם או במאוחר עוד יגיע. ותהא פסגתו מקלט בטוח, מעון אמונה. יעד נשגב המצדיק את המשך המסע. נקודת הפתיחה למסע החדש, שידרוש תעצומות וחלומות חדשים. ויהיה הוא מאתגר לא פחות, ומפותל ומרגש. יפעם בנו, לכשיגיע.