משפט שדה

מישה טוביאנסקי הוכנס בכפייה למכונית והובל כפות למבנה שומם. כיתת יורים בת ששה חיילים מחטיבת הראל כיסתה את עיניו והמתינה לפקודה. כך יעשה לאיש שהעז לבגוד בערכי המולדת, אמרו בראשם. הם כיוונו הקנה לראשו וביצעו את גזר הדין. משוכנעים בצדקת דרכם, סבורים כי הצילו המולדת.

כמה קילומטרים משם, בתל אביב, הגיעו הידיעות על משפט השדה גם לסבי. לא הייתה לו כל זיקה אל הבוגד הנלוז, לא שמע עליו מעולם. אבל שם המשפחה, השם, כל כך דומה. מישהו עשוי להתבלבל, לקשר בטעות, חשב לעצמו. עוד יגידו שגם אנחנו. עוד יאשימו. במכולת, במספרה. מוטב שמדי פעם נשנה קצת את השם. נציג עצמינו בכינוי, אולי "בן דוד". זה נשמע תנכ"י, משיחי. אין בוגדים מבני המלך. איש לא יעשה טעות. מוטב כך.

בבית סבתי תמיד היו מונחים על הרצפה שטיחים גדולים. והבית היה נקי ומצוחצח, וכל חפץ הונח במקומו. קדושת השקט שהדהדה בין הקירות הלבנים ספגה סודות אינספור, שיחות שאין לנהל. אותן, כמו את האבק, הותירו תחת השטיח. אולי יבואו שכנים שאין צורך לשתפם. ובכלל, אולי את עצמינו לא נשתף. מוטב כך.

והיום, כשאני מהרהר באנשים היקרים האלה שכמעט ולא הכרתי, אני בעיקר כועס ומרחם. כמה חשש זרעו קולות "האחרים". כמה מאמץ הושקע במה שיגידו, במה שיחשבו. כה מאיים הייתה המחשבה, עד שהצדיקה את כליאת המחשבות והיצרים, שיתקה את הרוח. גם את השם שינתה, קטפה את הזהות. הוצבה סקרנות השכנים מעל טובת הנפש, בריאותה ושלמותה.

טוביאנסקי הלך מהר, תוך שניות נקברה גופתו. אחרים הוסיפו להלך בינינו שנים ארוכות, ועודם הולכים. מנהלים נגד עצמם משפטי שדה, ממלאים תפקיד תובע ונאשם יחד. ברשותכם, מכובדיי, אני מבקש לצאת את בית המשפט. לזעוק התנגדות שתהדהד את זכרכם. שתתן תקווה לצדק, שאינו תלוי בזולתנו.

חוק המשחק

גם החיילים עטורי האותות הניצבים משני צידי המתרס של הלוח, תלויים בתוצאות הקוביות. יד נעלמה תכתיב את עיתוי בוא תורם. תשפיע על זהות המנצח. ובמגרש הזה שלנו, אף אחד אינו מחבב הפסדים. כשרונך הוא מעלה חשובה, חיונית, אך רק רכיב במארג עדין, אכזרי, סרוג חוטי מזל, תזמון, אקראיות. מדי יום מפסידים פה הטובים ביותר. ולעיתים מפסידים הם אחד לשני, ומגלים כלאחר יד שהתחרו.

והמשחק, הרי משלח ידינו. עת צאתנו את הבית עטויי מסכות, חושפים זגוגיות עיניים תחת תחפושות. מקריאים בכנות טקסטים של מישהו אחר, בטון הנכון, שגם צרימתו מתוזמרת. הצגה במערכה אחת, שאיש לא ינצח בה. מחזה אבסורדי עם סוף טראגי, מהדהד ריקנות במילים מדוייקות.

בתוך האריזה החשופה חוברת הוראות, ושורותיה נמחו מזמן עם הרוח. רק תזכורת קטנה בתחתית העמוד מטלטלת: מיועד לילדים בכל הגילאים. למי שהספיק כבר לשכוח, והפסיד.

אין תחליף

לנוף הנפרש בין ידיך בתום מסע מתפתל בשבילי חצץ בחמסין לוהט המתנקז למשב רוח של אומץ ותקווה, אין תחליף.

לתחושת ההישג המתפרצת ההולמת בליבך כשיגעת ומצאת וידעת שהצלחת לפרוץ את הדרך בה נסוגו אחרים והיטבת לפסוע בבטחה ובתבונה בשבילים, בשביליך, אין תחליף.

ובזוכרך כי לא לבד פסעת בעולם וכי נטעת עץ וקטפת פרי ונגעת בלב אדם זר שהפך מוכר ושינית חיים, את שלך ושל אחרים, והפכת זמרת רגש לרננה צוננת, והמרת דכדוך נפלים לפכפוך נחלים, אין תחליף.

ולרגע בו היית שלם עם עצמך. אין תחליף.

אחוז ברגע, התמסר אליו. ודא כי אלו החיים להם נבראת, בהם חשקת.

הבט בהרמוניה המושלמת בין היבשה לים, המעניקים זה לזה את קיומם. והיכן קו החוף שלך?

אל תוותר לנסיבות ולאילוצים, הילחם על זכותך לאושר. תרגם את הרחמים העצמיים בכוחות נשיאה הלאה.

ובהגיעך למבוי סתום, עצור. הסתובב ובחר כיוון חדש. אל תסתחרר באזלת יד. אל תשאב בלב ים. אין גבול למסעות האפשריים בעולם הזה. אזור אומץ. אין גבול. אין. תחליף.

בטקסטים שלא נכתבים לעולם

בטקסטים של נכתבים לעולם צפונים הסודות הגדולים, החלומות שהס מלהזכיר פן לא יתגשמו, מחשבות גנוזות, שירי מגירה, רזים נעולים, רעיונות פסולים, בדיחות נלוזות, אמיתות חבויות. בשורות הסודיות מצויים גופים מופשטים, נטולי מלבושי דימוי, חשופי כנות, חומרי גלם טבעיים. עת ייכתבו יעלם קסמם, תאבד תמימותם. כן לנצח יישמרו במרתף הנפש, יתועדו בנדירות מוקפדת, לא תשזופנה עיני ההמון בבהירותם. איש אינו שואל אודותיהם, לא מתגעגע. הוחלפו מזמן בכתבי רדידות זוהרים וצבעוניים. לעולם לא יאכזבו הם את החולמים בהקיץ המוקסמים מאגדות הבדיון, לא יסכנו מסמכי המקור את נעימות פנטזיית הזיוף.

ובטקסטים שלא נכתבים לעולם חבויים גם כתבי אישום המופנים אישית לכל הסובבים. ובהם טענות חמורות, נועזות. על שכפינו בניין בתים שקופים מזכוכית, ושכחנו לציין כי על כולם להיות אחידים ומסודרים, נכונים ונקיים. וגדר של מתכת הוצבה סביב היצירתיות, שגם היא נדרשת לתיחום. ובורות מיקוש נחפרו סביב השכונה, מחשש לטומאת הזרים. ושלטי אזהרה ותותחים משתיקי מוזות. והאקלים נעים, חמימות אוהבת של רגשות קרים, חזות יוקרתית של שנאת חינם.

ובקצה הרחוב, בבית העלמין, פרוסים הטקסטים שלא נכתבים לעולם על מצבות לבנות. והם לבנים וחיוורים מבושה, שטופי גשם. גם במותם לא ייחשפו, איש לא יעיין בהם. אובדן מילים שלא נמסרו. בזבוז אותיות גנוזות. "לא חבל על השתיקה? לא חבל? הרי ניתן היה לגעת, לשנות. אפשר היה להציל, לרגש, להשתחרר", נכתב בכתב יד בעמוד הראשון של הספר, שמעולם לא נכתב, שמעולם לא נקרא, וכאן נקבר.