רק פרייארים

רק פרייארים מסתפקים במילים. גם אם הן ארוכות, ויפות ומלאות משמעות. לעולם יהיו הן צרות ופשוטות מדי כדי לתאר ולהביע את מה שבאמת מתחולל. מביני עניין אמיתיים, שחשוב להם להסביר ולהראות ולהוכיח, יצמידו למילים החשובות שלהן ציור קטן. ואולי תמונה. חיוך, קריצה, חיבוק. ישקלו להמחיש את הצעד שלהם בריקוד. יציעו להסביר את טעמם בתבשיל שירקחו במטבח. יעדיפו לגעת במקום להחמיא, להתמסר במקום למסור ולברוח. שפה, כך מבינים הנבונים במיוחד, היא אינה רק מילים. אלה משמשות רק כאבני בניין בסיסיות, בסיסיות מדי, שלכל היותר מעצבות את השלד הקורא לנו ליצוק עצמינו לתוכו. רק פרייארים יפספסו את ההזדמנות.


רק פרייארים קמים בכל יום באותה השעה. מכניסים את עצמם לקוביות של זמנים, ורואים את השמש באותן זוויות. הייתכן כי אינם סקרנים להריח טעמה של זריחה? לגלות כיצד נראה הרחוב שלהם כשהוא צבוע אחרת? ואולי משום שהורגלו בלוח זמנים מחייב כל כך, נסתתרה דעתם מקסמי התבל? אולי בכלל פספסו את הטיסה למקום אחר, והמסע המופלא שלהם הוחמץ משום שיצא לדרכו בזמן שעדיין ישנו? הנוסעים האחרונים וודאי מסתכלים על במיטתם, ישנים, עם חיוך חמוץ של שמחה לאיד. "פרייארים", וודאי מלחשים בליבם.


רק פרייארים לנצח יישארו כאלה. לא ילמדו ולא ישתנו. לעולם לא יעזו, לעולם לא יצמיחו רגשות ושאיפות חדשות שיקציפו את שלוותם ויחדרו את סורגי שגרתם. ואולי, זה בגלל שאיש אינו טופח על כתפיהם ומסביר. איש אינו מנסה לחלץ אותם מסחרור תעוקתם. במיוחד לא בלילה, כשהם נוחתים בנוחות על משכבם. מכבים את האור ושוקעים בדממת דמדומים. בדיוק כמו אחיהם הפרייארים - לבד. 

מבט שני

בחנות קטנה ברחוב הראשי של העיר יושב איש מבוגר ששערו לבן אך נטוע איתן בפדחתו הקשישה. בחוץ סערת גשמים גועשת, אנשים מרחפים כמטריות, והוא אף אינו מציץ לעבר חלון הזכוכית הגדול. רק לעבר מכונת התפירה ממוקד מבטו והוא שקוע במלאכתו ביסודיות של שעון קוקיה. כשאני חולף שם ומעז להביט, אישה מבוגרת בדיוק יוצאת את החנות. היא תשוב בעוד מספר ימים להשיב את שהותירה שם. הוא מאשר ואינו מרים מבט. ושניהם כמו מתעלמים כי הרחוב השתנה פלאים בשלושים השנים האחרונות, וכי הסצנה המתרחשת בין שניהם כאילו מוקרנת מעולם אחר, חיים אחרים, נטע זר בתוך מציאות הריאליטי המשתוללת מסביבנו ובתוכנו. אני מביט בהם בחמלה נוסטלגית, ואז משנה כיוון. במבט שני, הרי מצבו של התופר לא יכול היה להיות טוב יותר. הוא מקצוען של ממש, ויודע מלאכתו. הוא מסייע לרבים, ומנציח את צעירותם. הוא מקיים אורח חיים פעיל ויצרני, אינו רודף אחר הטרנד החדש. ידיו יציבות ומבטו בוטח. תופר ולא תפרן, חייט ולא חוטא. וחדה היא המחט שבין אצבעותיו.

בפינת הרחוב המקביל יושב קבצן על כסא מאולתר שבין השלוליות. בידו האחת שלט מאולתר שכל שיפור בו יפגע בפרנסתו, ובידו השנייה כלבו הנאמן, שותפו לעסקים. אנשים חולפים ועוברים, ורובם מתעלמים. אולי מתקשים לראותו דרך המטריות, אולי ממהרים. קר לי בשבילי וקר לי בשבילו, ומשהו ברעד הזה מצליח לחדור. אך במבט שני, פשוטים הם חייו של האיש. הוא נושם את הרחוב ולא את המקלדת, הוא צמוד כל היום למי שמחזיר לו אהבה ונאמנות. הוא אינו טרוד בהשקעות המחר ובשגיאות האתמול. הוא אינו עוטה מסכות ודימויים, ואינו מתיימר לענוד כותרות לא-לו. הוא משנה מקומו כל יום, חווה אתגרים והזדמנויות חדשים. ולעולם אינו מתאכזב, כי מזמן איבד ציפיותיו. הוא אינו זקוק לשלטים ותעודות להתהדר בהם. חתיכת קרטון תספיק. בינינו, זה כל מה שצריך.

שני אנשים הולכים תחת שמיים גשומים בקור מקפיא בבגדים קצרים, וגביע גלידה בידיהם. הם משוגעים, קבע חבר המושבעים. ובמבט שני, לא נותנים הם לאיתני השמיים לחרוץ גורלם. הם אדוני הקרקע, ולהט החשק הרגעי שבהם ימיס את מעטה הכפור שחותרת לכפות עוד עונה חולפת.

ואנחנו? כמה חכמים אנחנו, כמה צודקים אנחנו, כמה יפים. כמה מוקפי אהבה ותמיכה, כמה מנוסים ומסורים ואחראים ומלומדים, כמה משקיעים ומרוצים ונחוצים, וחרוצים. כמה חשובים. כמה טובים. ובמבט שני?

פרברי המציאות

ערב חורפי בעיר של קיץ, ושתי נשים אפודות במעילים מתהלכות במורד הרחוב. זוג הצלליות חושף תחילה כי הן אוחזות ידיים, נתמכות זו בזו. מקרוב, מתבהר כי מדובר באישה קשישה הנשענת על הסייעת הזרה שלה. אפשר להסיר עיניים ולהמשיך - לא מראה חריג ואף אינו מעניין. כמותו נפוצים רבים, בכל מקום ולא רק ברחוב הזה. אבל הלילה הזה אינו מרפה ממחשבותיי. ואולי זה בגלל שהנשים, כפי שקורה על פי רוב, אינן שותקות. האישה המבוגרת מדברת, ממשוכות וארוכות. כבר מרחוק הבחנתי שהיא מספרת ומשתפת בחוויות ובזכרונות. אולי נזכרת בילדותה, אולי חולקת את חוויות אמש. והחברה השכורה שלה מאזינה, ספק בנימוס וספק מבינה, ושותקת. וכך מוסיפות הן להתהלך עד יהיה כבר מאוחר, ויגיע הזמן לישון, וישובו כל אחת מהנשים למיטתן הבודדה, בדירה שהוצמדה לשתיהן יחד. ואני לא יכול שלא לחשוב על המשפחה של האישה המבוגרת, שוודאי נמצאת לה עתה בבית אחר, באזור חדש יותר, מואר וסואן יותר, ובבית המחומם משפחה חדשה עם ילדים קטנים, שפעם בשבוע נזכרים שלא התקשרו לסבתא, ושבהזדמנות יקפצו לשם כי הזו שמבשלת לה תמיד עושה את זה טעים. ואת הנשיקה יקבלו, אך את הסיפורים יחמיצו. את מתנת החג יאמצו, אך את הבדידות לא יזהו. כי יהיה זה סודם המשותף של הסבתא והחברה החדשה שלה, אולי היחידה, והן יחלקו אותו יחד בהליכות הליליות שלהם, בנתיב קבוע, בשגרה קפואה.

ילדה בת 16.5 שלא פגשה בי מעולם מחייכת אליי ומבקשת ממני סליחה. האור כבר מחשיך על השבת בכיכר רבין, והיא מתנצלת שהכנת הקפה מתעכבת לה. "אני פשוט עייפה", היא מסבירה לי, ואני מתחקר. היום שלה התחיל בשעה חמש וחצי בבוקר, בסניף אחר של הרשת. באמצע היום חצתה את העיר והתחילה משמרת שנייה כאן. אני שואל אם היא עושה את זה בשביל הכסף. היא מתחמקת מתשובה. כשהקפה מוכן אנחנו נבוכים מלהמשיך בשיחה. אני מספר על זה לאנשים והם לא מבינים מה אני רוצה. זכותו של בן אדם במדינה חופשית לעבוד כמה שהוא רוצה. אני תוהה לעצמי שאם אמנם כך, מהו בכלל בן אדם.

הודעה נוספת במייל שלי קוראת להצטרף להפגנה בכיכר. שוב מגרשים ילדים, והעיתון עייף מלדווח. רק למעטים עוד אכפת, ולרוב נדמה שהקרב כבר אבוד. ובלאו הכי אין כאן הרי צודקים וטועים, כי המציאות מורכבת. ובעוד אין לדעת מה יוליד יום, ההיסטוריה זוכרת. בין שורותיה נאספו עדויות הזוועות והקשיים שנערמו מול מהגרים מעם אחר באלפי שנות קיומו. אך ההיסטוריה בספרים ולא בכיכרות. והיא שותקת ונשכחת, ואנחנו עימה. אומרים שכבר אין חסידי אומות עולם היום, שהם זן הולך ונכחד. ככה זה עם הזנים האלה, שמזדקנים להם לאיטם, ולא צומח להם דור חדש שימשיך את דרכם.

זוהי איננה הטפה סוציאליסטית או מרקסיסטית, גם לא קריאה למרד חברתי או התפקדות פוליטית. זו תהיה, עמוקה ובסיסית. כיצד אימצנו את חוקי הכשרות והשבת מן התנ"ך והפקרנו את הגר ואת האלמנה. כיצד נלחמנו בעבור חירות בני האדם, ושכחנו כי האנושיות זקוקה לצרכים שהחומר צר מלספק. כיצד אנו שקועים בים של פרטים ומידע, ולא מבחינים במה שנמצא מתחת לאפינו, מתמכרים לאדישות ומצפים שמישהו אחר כבר יחליט ויציל. ובינתיים, הנוחות מגדרת אותנו, שומרת עלינו נינוחים ומסתירה מאיתנו את הכתמים האפלים של פרברי המציאות. לפעמים לא צריך מהפכות גדולות בשביל לשנות, לא הפגנות ולא שביתות רעב. לפעמים פשוט מספיק שיהיה לנו אכפת. גם מאחרים, גם מאלה שאנחנו לא מכירים בכלל. אם יהיה לנו אכפת, אולי נכיר את האנשים האלה ונדע מי הם. אולי אז, סוף סוף נבין גם מי אנחנו.  

לרקוד בגשם

לרגעים עצורים, כמעט והתפתתי להמתין עימם מול דלת הזכוכית השקופה, לבהות בנהרות האספלט ולצפות להפוגה. וכבר נעצרתי שניות דוממות בחברתם, מחליף חיוכי נימוס של חורף. אבל לא הלילה. הנהנתי באומץ ויצאתי למזג את קור הרוח שבחוץ עם זו שבפנים. בבגדים קצרים עליתי על האופניים והסתערתי לתוך הסערה.

ועם תחילת הדרך נטשה אותי המודעות ופרחו המחשבות. ויחד עם האופניים הרפתי מהבלמים וגלשתי על השלוליות. זמזמתי בקול רם מדי את השיר שהושמע באזניים והגברתי את קצב הרכיבה והלב. למשך כמה רגעים שכחתי ממה שיכול היה ושקעתי בעכשיו, ולפרקים אולי הרשתי לעצמי להתמכר לסתמיות. הרטיבות ריפדה את המדרכות ואת המצפון. אנשים עייפים הביטו בי ברחמים מבתים מחוממים, ואני הבטתי בהם ברחמים בחזרה. יכול להיות שדווקא עכשיו הייתי זקוק לשטיפה הזו, למבול הזה. שיבכה איפה שאני לא מסוגל, שיוציא את כל מה שאגרתי. שימיר את כל המשקעים בנוזלים חולפים, שיודעים לזרום בכל עת ואינם מתייבשים לעולם. 

בשיאו של המסע כבר אינך חש דבר וכלום לא משנה. אתה לא נמצא בשום נקודה מוגדרת בזמן ובמרחב, וכל מטרתך היא להגיע אל הבית. משהו בך יודע שהמטרה הזו תכפה עוד הרבה אתגרים ומכשולים בדרך. אפשר להחליק וליפול, להצטנן ולהתרסק. אבל המשהו הזה בך כבר לא בשליטה היום. פינה מקומו להצפת ממטרים ורגשות. נוחות המעיל הוחלפה בתעוזת המשתטים בגשם, המשלימים עם טבע בריאתם. את המטריה השליכו, ובמקומה אוחזים הם בחוזקה בחיים, ואין הם מסכימים להרפות. לא עד יעבור זעם, לא עד יעבור רעם. לעולם לא.

כל אחד צריך, מדי פעם, לרקוד בגשם.