אומן יוצר פסל, ומכיר לעולם את יצירתו. את מיטב כשרונו יצק, עטף בסדיני דמיון, קשר בחוטי מחשבתו אל נוף נעוריו. בחר בקפידה את המקום בו יניח את המיצג. הידק בסיסו לקרקע, גם בסיסו שלו הודק. גידר המיצג בשבילי דרך, ופרץ בהם מרחבי פרשנות. העמיד את מלאכתו דוממת בחוצות עיר, מותירה להמונים, מתירה למבטיהם.
אחר הילך ברחוב ופגש בפסל. בחן היצירה בעיניו ומחשבה אחרת החלה לנטוף בראשו. אחז בתרסיס צבע והחל להכתיב פרשנות אחרת, להשמיע מילים שונות מעל המתכת הדוממת. לא היסס להלחין מילים של זר, להפריח שדות אלמוניים ברוח נועזת. וכשסיים, נותרה היצירה החבולה שותתת צבע באמצע הרחוב, חשופה ופצועה לעיני העוברים ושבים.
שני אנשים נועזים שמעולם לא נפגשו חברו לרגע בנקודה אחת באמצע הרחוב. כל אחד מהם טוען לבעלות על הפסל, על הרחוב, על השכונה, על התקופה. שניהם צודקים בטעותם, שניהם מתעלמים זה מזה, ובאותה עת מוגדרים על ידי יריבם. שלוות האנדרטה המפוסלת הוחלפה בשדה קרב, פסים של מלחמה, מפגשים טעונים של ישן מול חדש, קבוע מול חולף, סמליות עדינה מול בוטות אלימה.
אך מי מהם הבריון האמיתי? ומי החצוף? מי ביקש לגזול את שאינו שלו? מי עורר המהומה ובכוח מי להשקיט את הלהבה שניצתה? ואולי תלוי העניין כולו בזווית ממנה נשקף הפסל, ההשקפה שמתוכה פורצים האורות והמחשכים.
הקרב הזה על אנדרטת הברזל בכל העולם פרץ. הציף ימים רבים, הטריף לילות. אל שמיים קודרים עולות שאלות מפוחמות אודות הבעלות על הטבע, בערבוביית צבעים של קדושים מעונים ועניי קדושה.
אם היה אלוהים בשמיים היה מגחך למראה הצדקנות המאוסה של לוחמי הגרפיטי. של המבקשים לרסס כתובותיהם בצבע עז, עת נשפכת חמתם בנהרות של דם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה