אדם מקנא מול נוף. על ריח הצבעים וגווני הניחוח. על האופן בו הוא שובר את קרני השמש. על יכולתו להצטייר פתוח ולהסתיר בתוכו כל כך. על שאינו מזדקן ואינו נסוג. על התחדשותו המחזורית הנצחית.
ומן הקנאה נוטה האדם להתאכזב מול נוף. על מרחקו הקבוע של האופק, על התנשאות השמיים. על שאין הנחלים מובילים אותו אל הים והעצים אינם חולקים שורשיהם. על שנותר כלוא מאחורי סורגים מוצדקים וקירות חיוניים. והד הקול העולה מן העמק לא חודר את דומיית כלימתו של הנווד המיושב.
ומן האכזבה נסחף האדם אל הכעס. על שכך חולף האביב ונמהר להפציע. ולא המתין, ולא חיכה, ומה שהיה העתיד, עבר. ומן הכעס לא נותר דבר. רוח ועפר. רק אדם מול נוף. שום דבר.
