יום ראשון, 29 במרץ 2015

מול נוף

אדם מקנא מול נוף. על ריח הצבעים וגווני הניחוח. על האופן בו הוא שובר את קרני השמש. על יכולתו להצטייר פתוח ולהסתיר בתוכו כל כך. על שאינו מזדקן ואינו נסוג. על התחדשותו המחזורית הנצחית.

ומן הקנאה נוטה האדם להתאכזב מול נוף. על מרחקו הקבוע של האופק, על התנשאות השמיים. על שאין הנחלים מובילים אותו אל הים והעצים אינם חולקים שורשיהם. על שנותר כלוא מאחורי סורגים מוצדקים וקירות חיוניים. והד הקול העולה מן העמק לא חודר את דומיית כלימתו של הנווד המיושב.

ומן האכזבה נסחף האדם אל הכעס. על שכך חולף האביב ונמהר להפציע. ולא המתין, ולא חיכה, ומה שהיה העתיד, עבר. ומן הכעס לא נותר דבר. רוח ועפר. רק אדם מול נוף. שום דבר.

יום שישי, 27 במרץ 2015

לידיעת הציבור

לידיעת הציבור כי השעה עתה אינה חמש.
כלומר, השעה אמנם הייתה חמש אתמול, אך היום השעה הזו היא שש.
כך הוחלט במשרדים, ובחוקים ובהתאם לנסיבות.
ולאלה התוהים לאן ניתן לפנות בשאלות -
לא לכאן.
כלומר, אמנם עד אתמול ניתן היה לפנות, אך מהיום כבר לא. כך הוחלט במשרדים ובחוקים.
וחשוב שהציבור ידע,
שהזמן לא קבוע. הוא הוחלט.
והמקום אינו מוגדר. ניתן לצאת למסע בלי לנוע.
והדרך אינה נתונה ואינה מובטחת. היא זכות.
לידיעת הציבור כי דבר לא קבוע.
וכי גובה הגלים גבוה,
הרחצה מסוכנת,
והשמש עדיין למעלה. בינתיים.
מעל הזמן והמקום והמשרדים והחוקים.
והיא אוהבת את כולם. אתמול, היום.

יום חמישי, 26 במרץ 2015

שאלה של זמן

פתאום דפיקה בדלת.
הוא פתח מהוסס וחסר סבלנות.

"שלום".

מי אתה?

"אני זמן".

זמן? זמן של מי?

"הזמן שלך".

נו באמת, אין לי זמן לשטויות האלה עכשיו.

"דווקא יש".

איך אני יכול לעזור לך? רק בזריזות, כי אני מאוד ממהר.

"אני יודע", אמר - והתקצר.
אני רק שאלה.

שאלה? ואז תלך?

"שאלה קצרה, ואז אחלוף".

טוב, שאלה. אבל מהר!

"רציתי לדעת, באיזה קצב אתה רוצה שאלך"

באיזה קצב?

"מהר, לאט... להקדים? לאחר?"

למה זו החלטה שלי? תחליט אתה על הקצב!

"אני חש שאינך מבין אותי. כמו כולם...
אולי כדאי שאשאל זאת אחרת.
האם אתה עצוב או שמח?
כועס או מתגעגע?
קונה או מוכר?
שוכח או זוכר?
אופטימי? פסימי? נאיבי? אדיש?
מתוח? רדוד? חלש? רגיש?
רק אמור לי מה מצבך.
אני אתאים עצמי
בדיוק
לקצב המתאים
לך".

אבל האיש התעלם.
טרק את הדלת
בפני השאלות
שעלו עם הזמן.

והזמן, ברח. נעלב ומובס.

האיש לא ידע כמה קרוב היה לאחוז את הזמן בידיו. והן, קפוצות בעמל, טרודות דאגה, מלאות בריקנות.

יום אחד ומאוחר מדי הוא יבין. ויבקש שישוב הזמן וירפא. אך הזמן לא ידפוק עוד על דלתו. ינדוד עם שאלותיו אל פתחים אחרים.

יום שני, 23 במרץ 2015

מה שהמלכים לא הבינו

...כי הרי הדמוקרטיה אמנם אינה מושלמת, אך היא בחזקת הרע במעוטו...

והמלכים, הם הרי לא הבינו. נישאים מעם היו. ראו עצמם כל יכולים. הכריעו בכוחות עצמם ובעצת יועציהם. אחזו בחוזקה בחרב ובעט, חרצו דינים. הנהיגו חוק ומשפט. עשו חסד ואכפו מרותם. לעיתים רוך הקרינו ולפרקים קשיחות. עת לחבק ועת לחרוץ. אכזר מכל המלך, ולעיתים מושל אמת ורחום. כאוות נפשו, מעל כס מלכותו, הפליגו עמים בכיוון אליו הורה השרביט.

והרי היא, בחזקת הרע במעוטו...

אך גם חכמים היו. ברי דעת ותבונה. וניחנו בשיקול דעת ובניסיון. וברק עיניהם הרחיק לכת, וחזונם חצה קווי אופק ומשנתם נכס תרבות ונאומיהם מרטיטי לב. רבי רושם ותהילה זכו להערכת כל, הצדיקו מלאכתם, הללו מלכותם.

והיא, אמנם אינה מושלמת...

ונועזים היו. הרהיבו עוז בדרך למלחמה ובנתיבי שלום. בפיתולי הרים ובאפיקי ים. גילו תעוזה בכל צעד ובכל מילה, והיו כבולים אך באורך ימיהם ובתושיית לבם. חפים מחת, יצוקי פלדה, הילכו בבטחה בדרכי איתן.

כי הרי היא בחזקת...

ואף כי לא ניתן בידם באורח שלם ומסודר האישור הרשמי, זכו לאהדת ההמונים. ואלה ברובם ידעו כי כרוכים חייהם בחיי הכתר, כי מוטב כי תמשול התבונה, כי נכון שינהג העוז, והיציבות והאמת והצדק והדין. הריהו הנתינים חפצי החיים להודות לתקומת כובלי חירותם.

ואף כי היו חכמים ונבונים לא הבינו המלכים. לא הבינו הרוב הטוב את הרע במיעוטו.

יום שבת, 21 במרץ 2015

שירים פשוטים

ג'ינס זרוק ונעלי ספורט. עיניים מקרינות טוב. תמונת נוף קטנה, פנים מחייכות צניעות. כריך קלאסי לארוחת בוקר. שמיים שמחציתם מעוננים, כמו האנשים שבוהים בהם. קפה. בספל. על צלחת. ספר. סימניה. ומעליו שיחה שמתנהלת. יוצאת ממנו וחוזרת.

העולם שלנו מוגזם עכשיו. ומי שלא מגזים לא נספר. ומי שמגזים, מצפה שנגזים יותר. חמישים גוונים החליפו את הצבע. הפרשנות תפסה את מקום האמת. הזועק את התמים. הנכון את החשוב. הניצחון את הקיום.

דווקא בהמולה הזו נסה הנפש לבהייה תמה בקווים פשוטים. ג'ינס זרוק ונעלי ספורט. פנים מחייכות צניעות. הוא שואל שאלה מורכבת ואני משיב: כן. בהזדמנות ארחיב ואסביר ואטען ואשכנע. לא הבוקר. הבוקר זה חייב לרגש בפשטותו.

יום חמישי, 19 במרץ 2015

סימנים

תגיד, מהם הקווים הארוכים שנמתחו לך לרוחב המצח?

אלו הם סימני מחשבה. מתארים את נדודיהן של המחשבות שהתהלכו כסהרוריות כל הלילה, וחרשו בבשר החי נתיבי טרדה וחרדה, פילסו קווי מילוט נסתרים ביודען כי תיוותרנה כלואות במאסר ראשי. עיניים תוהות, חולמניות, אובדות, הוצבו כסוהרות למשמרן.

ומהם הקמטים הדקים שהתאספו סביב העיניים?

אלו הם סימני שאלה. נקראו והופיעו בעידוד הנפש הדואבת המבקשת לפעור קדחים עמוקים של ספק, תהומות של תהיות, מנהרות חשוכות שבעומקן נהרות שוצפי מערבולות ומפלים.

והקווים הנחבאים שנמתחו בצידי פיך?

אלו הם סימני קריאה. זעקה, צרחה, צווחה. אורבים הם בשתיקתם לבואה. ממתינים כי תגיח עת תפקע הסבלנות ותתקצר הרוח.

ועד אז. מה תעשה עד אז?

אאסוף סימנים. צובטים הם לב עבר. צופים הם פני עתיד. צובעים הם פני הווה.

יום רביעי, 18 במרץ 2015

הבועה

לא חיבבו אותה במיוחד. בעיקר משום שהגבילה את תנועתם והצרה את צעדיהם. ולעיתים לא אפשרה להם להיכנס אל הנקיקים הצרים והמסוכנים בשולי העמק.

לא הסתדרו איתה. הטילה עול רגישות ותזזיתיות על מהליכהם. דקה הייתה שכבתם עד כי חששו להתפוצץ.

ומטרידה הייתה כי שקופה היא, ואפשרה לכולם להביט פנימה ולהבין מיד.

ומבודדת הייתה. לא יכלו לפסוע יחד כשהקיפה אותם בהילתה המנכרת. זרים הרגישו גם בין כתלי ביתם.

והסבון נקי כל כך, ומנע מהם להתלכלך גם שכל כך רצו בכך. וגלי המים שלחו בהם געגועי נצח למה שמעולם לא היה קיים באמת.

ועיוותה לעיתים את הנופים וחסמה לפרקים את הקולות וחסמה את המבטים וחצצה ובידלה ומנעה.

אז למה? שאל ילד אחד שבהה יום אחד בבועה שהקיפה איש. למה?

כי רק כך, השיב האיש. רק כך מצליחים קצת לנשום.

יום שני, 16 במרץ 2015

לחלוק את ירושלים

בהתרגשות מסויימת בישרתי להוריי לפני כמה שנים על רצוני לגור כמה שנים בעיר הבירה. תגובתם הפתיעה אותי מאוד: "זה היה ברור". ואני, לא ידעתי אם פירוש הדבר שמכירים אותי טוב כל כך או שהחסרתי אני פרק בהיכרות עצמי.

ואחר כך הצהרתי בפני אחד החברים שמעתה אהיה ירושלמי. והוא שב והפתיע, וקבע שנולדתי כזה.

ומאז נסחף ליבי בסמטאות העיר הזו, שונה מכל שהכרתי. את רוטשילד ומרכזי הקניות החלפתי בדוכני שוק ובכנסיות עתיקות, את ההופעות בהרצאות, את בתי הקפה במעיינות. את נוף הכביש שהשקיף מחדר הוריי המרתי בפלאי צריחיה של העיר העתיקה מדי בוקר, שזהבו לי עם שחר. ובאמת שהרגשתי כאן בבית, ועדיין מרגיש כל יום.

ולעיתים יש המנסים להזכיר לי כי רק תייר אני. שהעיר, על כל מורכבויותיה לא לי. שיש מי שחולק אותה עימי, בהשאלה, אך ביתי עודנו בין בניינים לבנים וחול ים. ואני, אין בי די בחלוקה של כבוד. את כל העיר הזו אני דורש לעצמי, להתנייד בה על ניחוחות מוכרים של בית, להלך בה על אבנים שבנו גם את דרכי.

יש המבקשים לחלוק לנו את ירושלים. אבל אני, הרי נולדתי ירושלמי. כך הודו גם הוריי, והודה ליבי, והמילים שאני חוצב באבניה במכחולים שנשטפו בים.

יום שבת, 14 במרץ 2015

האוטופיה של הציידים

"בחבורה של ציידים, אפשרות סיום המרדף איננה מושכת לב אלא מעוררת אימה: זה יהיה, אחרי הכל, רגע של כשלון אישי. קרנות הציד יקראו שוב להרפתקאות חדשות, הכלבים ייללו ויעוררו מחדש חלומות מתוקים על מסעות ציד משכבר; מסביב ידלקו האחרים אחר טרפם, לא יהיה סוף להתרגשות ולהמולה העליזה... רק אני אדחק הצידה, מודר ומורחק מהחברה, לא רצוי ומנוע מהכיף... אם חיי הציד הם האוטופיה של ימינו, זוהי, בניגוד לקודמותיה, אוטופיה של הרפתקה שאין לה סוף... האוטופיה של הציידים היא חלום שבו הדרך, והעמל והיגע לעולם אינם מגיעים אל סופם. לא סוף המסע הוא שמלבה את המאמץ, אלא אינסופיותו" // זיגמונט באומן

אני זוכר את תחושת החשש המפתיעה שאחזה בי ערב הנסיעה. סוף סוף חופש, והזדמנות להתאוור, ובמקום להתרווח ולהתרגש טרדתי את נפשי בדאגות. "מה קרה?" שאלו אותי. "אני מודאג", השבתי. אני מודאג מהתחושות שילוו את עלייתי אל מטוס בדרך חזרה. אל תחושת הריקנות המעיקה שבוודאי תזרים טעמים דקים של אכזבה וחרטה כשאשוב. כמו התחושה האוחזת בי בימי הולדת, שמעוררים בדרך כלל תשומת לב אדירה מכל הסובבים, אך מסתיימת בקול ענות חלושה עת מציינים מחוגי השעון את העברת התור אל יום שמחתו של אחר. ההתרגשות הצורבת בהתבוננות על עוגה שלמה, בידיעה שאלו דקות החסד האחרונות טרם תהפוך לפירורים. היום שלפני החגיגה, הקתרזיס שלפני ההישג. לכל אלה מתלווה הטעם הנספח והקבוע של החשש מראשית הירידה, זווית הדעיכה הממתינה רגע אחרי הנסיקה.

אומרים שהמחלה המסוכנת ביותר המאיימת על בני אדם בתקופתנו היא השעמום. נדמה לי שזה נכון, היא מטריפה את דעתנו ומרוקנת אותנו ממהות. יש הגוססים ממנה בהדרגה, מאבדים את עצמם בשממון נטול נווה מדבר. ויש, היוצאים אל הציד. לעיתים של חיות אמיתיות בג'ונגל, ולעיתים תרים אחר טורפים בדיוניים. דון קישוט הפך אולי נלעג, אך כושר הישרדותו הנצחי נבע מנצחונו את השעמום. כשאתה נאבק וחותר ויוזם ופועל וצד, אינך שוקע. "צריך לעשות חזק עם הרגליים כדי להתקדם", אמרו לי בשעורי השחייה הראשונים. "אחרת טובעים". לקח שהוטמע בילדות, ואיכותו אינה פוחתת גם על פני האדמה.

זה מעייף ושוחק, מחייב ומתיש. זה מקשה על קבלת החלטות בהיעדר יעד. זה מקשה על תכנון מסלולים והערכת זמנים. אך האמת היא שאין תחליף אמיתי לרובה הציד הישן והטוב. לנוח, לנוח אפשר רק בגן עדן. ואנחנו הרי מזמן גורשנו משם, באשמת חושי הציד החדים והסקרנים של הורינו. 

אין לברוח מהנינוחות והעייפות. אין להסיר מבט מהאדישות וההסתפקות בקיים. להפך, אתה אלה יש לשים במרכז הכוונת. אחריהם יש לעקוב. אחרי הכל, אותם אנחנו צדים. ותבוסתם, לא תיחשב ניצחון. רק קו חרוט נוסף בצידי הקנה. רשות להמשיך במשחק.

יום שישי, 13 במרץ 2015

אקראיות מכוונת

"הרי לא שאלו אף אחד מאיתנו, לא התקשרו לא אליי ולא אליך ולא לאף לקוח שיושב כאן בבית הקפה הזה", הוא אומר לו בבטחון מרשים, אבל לא מסתכל לו בעיניים. המבט שלו תקוע בעיתון סוף השבוע, בוהה בסקר העדכני והאחרון, בנתונים הטריים. "אתה יודע הרי איך הם עושים את הסקרים האלה? זו לא עבודה רצינית. הם לוקחים לא יודע כמה אנשים, 100, 200, 800 אנשים, סתם מהרחוב, או שהם תופסים אותם בלילה בבית ושואלים אותם. סתם, באופן אקראי. וזה יכול להיות כל אחד, ואז הם מסכמים את זה ומפרסמים. אבל מה, אותי הם לא שאלו. גם לא אותך. אז מה שווה הסקר הזה בכלל? שיבואו לכאן ויראו את האמת".

(*)

היא מתמוגגת. ואין מילה אחרת בשפה העברית, או בכל שפה אחרת, שתוכל לתאר את התחושה שפועמת בה כרגע כשהוא מסתכל עליה. כלומר, נדמה לה שזה הוא, בגלל המכנס הכחול. למרות שהיום מלבישים גם בנות במכנסיים כחולים, במסגרת האפליה המגדרית המתקנת או איזו שטות כזו שהיא קראה עליה פעם בהארץ. אבל עכשיו היא משוכנעת שהוא קלט אותה כי הוא לא מפסיק לחייך ואפילו מגחך כשהיא שואלת אותו מה נשמע ומוחאת כפיים. הוא מטפס בכל הכוח על הכתף של הסבא הנרגן שלו, שלא נראה מתלהב מכל העניין, ומנסה לתפוס עוד מבט שלה. והיא, היא פשוט מתמוגגת. בין היתר כי היא לא ראתה אותו קודם כשזחל מתחת לשולחן ואסף לכלוך לפה. גם אז הוא היה מאושר וצחק. ככה זה.

(*)

אולי אני אגיד לו, אני חושב. אני אפנה אליו את הראש ואסביר לו שהוא מדבר שטויות. שלא ככה עושים סקרים, ושזה הרבה יותר מכוון ומתוחכם ושזה ממש הגיוני שלא התקשרו אליו. כי באמת, בלי להעליב, יש עוד אלף כמוהו, והיום יש שיטות להגיע אליהם. אבל אם אני אגיד לו, אולי אני צריך להגיד גם לה. שהיא אמנם מתלהבת מהילד החמוד הזה אבל הוא לא באמת מחייך אליה, וספק אם מזהה אותה בכלל. שהיא מייצרת לעצמה רגע של אושר מיותר שלא קשור למציאות. שזה אולי משעשע אותה, אבל מי שמסתכל מסביב תוהה מה היא רוצה. 

בנסיבות אחרות הייתי אולי זורק מילה. בנסיבות של הבוקר שתקתי.
חוץ מזה, אולי הם בכלל צודקים. אולי הסקרים לא כל כך מתוחכמים כמו שחשבנו. אולי הילד מוקסם.
אולי האקראיות הזו עוזרת לו להירגע. אולי ההתעלמות מהאקראיות עוזרת לה לשמוח.
אנחנו נוטים לחשוב שמי שמאמין באקראיות נצחית הוא מעט מרחף,
ושוכחים,
שילדים שמחים תמיד חולמים לרחף,
עד שמצמידים אותם לקרקע.

יום ראשון, 8 במרץ 2015

שתי כתובות

על קיר מקדשו של אפולו בדלפי נחרתו שתי כתובות נצחיות. האחת, הפצירה בבאי המקדש "לדעת את עצמם", להכיר באמת את צפונות ליבם ומגבלות מחשבתם. להתוודע בכנות ותום לאדם הקרוב אליהם מכל. השניה, קראה להם להימנע מהגזמה. לעשות הכל במידה, במינון, באיזון. חכמי התקופה האמינו שדי בשתי כתובות אלה כדי לנצור חוכמת עולם. די בשני שיעורים אלה כדי ללמד אמת.

על קיר מקדשו של אפולו בדלפי נחרתו שתי כתובות בלתי אפשריות. לעולם לא נצליח להבין את עצמינו באמת. כך נוצרנו, קליפה פשוטה המחפה על מנגנון כמוס, נצור, נפיץ.
לעולם נביס עצמינו במאמץ לא להגזים. נעצור רגע אחרי הצוק, נרתע אחרי ההתרסקות, נתמגן לאחר הפיצוץ.

כנראה שבכולנו חרותות שתי כתובות. האחת יודעת ומבינה, מאוזנת ומאופקת. והשניה חיה באמת. ודרכים רבות בין הכתובות. ולעיתים הולכים לאיבוד בנדודים. ולעיתים שוכחים להודיע על שינוי בכתובת. ולעיתים אין זה משנה. שתי כתובות נצחיות ובלתי אפשריות חקוקות על קיר. זה הזמן לצאת מהחלון.

יום שבת, 7 במרץ 2015

1:0 נגד אלוהים

ואז מה? נניח שנגיע לתחנה הנכונה ברכבת. נניח שנזכה בגביע המיוחל, שנשיג את המשרה המיוחלת, ננשא לאהובה מהתיכון, נצבור את ההון הדרוש, נתבשם בתשואות. ואז מה?

העקרון הבסיסי ביותר בדת הוא אפסיות האדם בפני האל. בן האנוש לעולם לא יתקרב להבנת גדולתו, מורכבות דרכיו ושיקולי דעתו. יוותר למרגלות מגדל בבל תוהה ומבולבל.

אבל לא האלוהים הוא שמותיר אותנו קטנים כל כך. זה הנצח שמערער את קיומינו. שאלות הזמן החולף. התיישנות ההישגים. מהירות תחלופת האופנות. חדות הפניות של פיתולי רכבת ההרים.

רק רגעים קטנים של אושר מביסים את אלוהי הזמן הכל יכול. רק בהם חבוייה העוצמה להקפיא, לשתק, לעכב, לשכך. מרימים הם את ראשו הגאה של האדם ומעודדים אותו לנעוץ מבט נחוש בעננים החולפים. לרגעים, הוא שולט בקצב התנועה של הטבע. הזמן נסוג בכניעה. מפנים כי נגזרה עצירתו.

ואז מה? ואז מה? למי אכפת עכשיו.

יום חמישי, 5 במרץ 2015

חצי חצי

השיר הזה שמתנגן לך בראש הוא חצי שלך וחצי שלו. המשפט הזה שזרקה לך לפני שהלכה ממשיך לחבר את שניכם. מחציתו של חבל הלידה עדיין קשור בטבור אמך. השמיים מעליך הבוקר, כמו כל בוקר, חצי מעוננים. ואתה מוצא עצמך שולח חצי מבט לעבר חצי הכוס הריקה בחצי הדרך לשום מקום. ומחצית מהפעמים שאתה חושב על זה אתה מגיע לחצאי מסקנות שאינן מספקות אותך. אתה מנסה להגיע עד הסוף אך מתבוסס בחצי, בבינוניות המחניקה הזו, שמחציתה באשמתך. לא יהיה פה יותר טוב כל עוד חצי מהעם נגדך ואת החצי השני אינך מכיר. כשאתה מגיע מתנשף למחצית ומפנים שאין יותר פסקי זמן אתה מבין שהגיע הזמן לשינוי כיוון במערכה השנייה.

אם רק היה מפסיק להדהד השיר הזה, שרק מחציתו שלך. מרחף מעל כל החצאים האלה, שלעולם לא יותירו לך להיות שלם.

יום רביעי, 4 במרץ 2015

רגעי חסד

רגעי חסד שקטים אינם מופיעים בתחילה, וגם בסוף אינם מוגשים. מגיחים פתע בתקופות הביניים. ראשיתם כשהפסקת להאמין במפלצות ילדותך וסופם בדקות בהם פגשת בהן בבגרותך, כשהן מתנפלות וזועפות. מהרגע בו חדלת להאמין ברוחות רפאים ועד שהחלו לרדוף אותך במזימה להסיגך אל העבר. מכניסת רגליך לבית ועד צאת ליבך לנדודים. בשעות שבין עייפותך לסהרוריך. בנשימות העמוקות במישור בין רכס תקווה ותהומות יאוש. בשתיקות החוצצות בין נאומים לרדידות. במבטים הכנים החבויים בין גווני הצביעות. באמונה הקטנה המתלקחת בפנים שניות לפני מגע הקרקע ברגליך. בתום, שצץ ומתפוגג כמו ענן ערפל ביער.

רגעי חסד שקטים קיימים באמת. מעטים וצנועים. מפיגים לרגע שאגותיו של עוד יום מפוספס.

יום שני, 2 במרץ 2015

הישרדות ושעשועים

קצין אמריקני בכיר בשם סטוקדייל נפל בשבי בזמן מלחמת וייטנאם, ושוחרר לאחר 8 שנים. זכרונותיו הפכו מקור השראה לרבים, בעיקר משום שתיעדו את דרכי הישרדותו לאורך שנות השבי, חרף יותר מ-20 פעמים בהם עבר עינויים קשים. האופטימים לא שרדו, הסביר. רק אלה שהיו ריאליסטיים והבינו את גודל המאבק, את ההכרח בהמשך הלחימה העיקשת למען הסיכוי שעוד נחיה. גם בסיפור היהודי יש סיפורים כאלה, והמפורסם בהם הוא ויקטור פרנקל. עוצמת האמונה והנחישות להמשיך חזקה יותר מזוועות החיים, כוחן להניב באדם תעצומות נפש שיגברו על צללי המוות. האם חייב להאמין שהוא בקרב הישרדות כדי לגייס את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים למען המערכה, להוציא מתוכו יותר ממה שחשב שיש שם מלכתחילה.

וגם מדינות, כך מספרים לנו, כמו אנשים, עשויות להימצא בקרבות הישרדות שיכריע את גורלן. וגם בחייהן, כך אומרים, יש רגעים בהם נכון להתגייס באופן שלם מבפנים, ולהבליט את התעצמות הפנימיות ביותר, ולהרים מבט ולמתוח גב, ולצעוד במודע אל עבר האתגרים המבקשים להחליש את הדבקות והאמונה. מדינות הן כמו אנשים, מספרים לנו. גם הן נדרשות להילחם על גורלן ולא לתת לאחרים להכתיב את העתיד. הן מחוייבות לעבר שפוסע כבמצעד צבאי ברחובות ההווה בדרך לנצחון גיבורים במערכה על העתיד.

אלא שמרבית האנשים הרי לא יתמודדו בקרב הישרדות. ואף כי יחשבו כך, יחיו חיים שגרתיים. ואמונתם בכך תכוון ליעדים אחרים, לגייס את הכוחות הפנימיים כדי לא להירדם. לרומם את כנפי הדמיון כדי להפיג את השעמום. ואם מרבית האנשים אינם כאלה, וודאי גם מדינות. שרובן אינן נאבקות על קיומן וגורלן אינו מוטל בספק. גם אם יש מי שטוען כך.

כי אם המאבק הפרטי על הישרדות אינו אלא מזימה לפעמים, קל וחומר כי מאבק ההישרדות הלאומי אינו אלא תכסיס. ולעיתים יש המנהלים קרב הישרדות פרטי ומבכרים לטעון כי את מאבק קיומה של המולדת הם מנהלים. אך אין קיום, ואין חשש, ואין מלחמה. רק הישרדות ושעשועים, שעשועים והישרדות. מופע הרחוב הקוסם לכל עובר אורח, שחלף ברחוב ופיהק לעצמו גורל.

יום ראשון, 1 במרץ 2015

ערבובייה

במחסן שליד הבית ערבוביה של תחפושות זרוקות על הרצפה. חלקן חדשות וחלקן משומשות וחלקן נרכשו וחלקן נולדו ככה. מי בכלל יכול להוליד תחפושת? אולי מי שיש לו מה להסתיר. אולי היא פרי הבטן של כולם. כי לכולם יש בבטן דברים שהם חוששים להוציא, וכולם מחופשים וכולם משומשים וכולם בערבוביה.

במחסן שליד הבית תחפושות זרוקות בערבוביה. וגם בתוך הבית הן זרוקות. עד שלא ניתן עוד להבחין בין הבית לבין החוץ. וזו הרי מהות הערבוביה ומזימת התחפושות. לגרום לילדים להאמין שמסיכות וילדים זה רק בפורים.

תחפושות זרוקות בערבוביה מתחפשות לפעמים לאנשים. כאלה שמאמינים שמצאו הגיון וסדר. ובעצם, זרוקים בערבוביה וממתינים שמישהו יאסוף אותם הבייתה, ייקח אותם לנשף חלומות.