בהולכו במדבר ובטבילתו במים חש האדם הנודד רחוק. ממשפחתו, מחבריו
ומעצמו. וככל שמתארכים נדודיו נוטה הוא לשכוח לעיתים את נסיבות מוצאו. ופרקי מסעו המצטברים
על דף כאילו אינם נאספים לספר אחד, ובסופו ספק אם מסר או לקח שיצדיקו את כל זה.
וכך הופך האדם הנודד לעלם בודד, הנכנס אל עצמו ושותק. ולרגעים מעדיף הוא לכבות את
נרות החג ולא להדליקם, ולהיבלע בתוך האוויר שזורם בפסגות ההרים והעמקים החובקים
עתה גם את טביעות רגליו.
ומרחוק ישמע הנודד קול מוכר ממרחקים. והקול מברכו לשלום, ומאחל שיהיה
מזלו זוהר וחייו טובים. ויותר מכל, מביע הקול געגועים עזים ואהבה, ומציפו בתזכורת
שיש הממתינים לשובו. והקול מטפס ברגליו ומקימו ללכת, וממלא ריאותיו באוויר פסגות
צלול, ומדליק באישוניו שלהבת קטנה של ייעוד נשכח. בת קול מהדהדת, וזיק של חיוך. זה
כל מה שזקוק לו האדם הנודד כדי לדעת שיש מקום אליו הוא שייך, ויש החסרים אותו. וביום
החג הכפול הזה ידע האדם לאחוז שנית במקל הנדודים ולהשלים הרפתקאותיו. מסעירות ככל
שיהיו, הן יובילו אותו למחוז חפצו. הן יחזירו אותו הבייתה. לא משנה היכן יהיה.
אכן, מזל טוב.
אשרי האדם שאלו חבריו.
השבמחקק"כ אני מסכימה עם איתמר. האדם נמדד ע"י האנשים שמעריכים אותו, שאוהבים אותו. וכך אדם באמת מבורך. שהכוכבים תמיד יאירו את דרכך ובעיקר את דרכך הביתה. שם אתה באמת- חסר. יומולדת שמח. אמא
השבמחק