השהיית חוסר האמונה

האורות נכבים ואנחנו מתרווחים בכסא המרופד. מקרן גבוה שולח קרניים רחוקות וסיפור מתחיל לרצד על מסך בד מתוח. וברגע הזה, הרגליים נוטשות את הקרקע וההוויה כולה נשאבת פנימה. ואנחנו לא רק צופים אלא גם חיים בסרט, כשחקנים נוכחים ומגיבים. ובמבט חטוף לעבר הכסא שנותר יתום נבחין בשק קטן שהותרנו מאחור, ובתוכו חופן ציניות, קמצוץ ספקנות וחבילה הגונה של חוסר אמונה. את כל אלה הותרנו מאחור, בפינת ההשהיה. הם אינם נחוצים לנו כעת, הם מפריעים, כשאנחנו מבקשים להישאב לתוך אשליית הקולנוע.

ואותה הפעולה בדיוק תתרחש עלינו בעודנו שלוחי מטרה ורתומי משימה. רק בהיפרד הגוף מכובד הספק, נדלק הניצוץ המנחה באישון העין. ואז, נכנסים אנו חדורי נחישות להגשים את עצמנו באמת. ולאיש לא אכפת אם חשוב או נחוץ, אם חיוני או הכרחי או חינני. והדבר היחיד שחסר הוא פעימה אחת או שתיים, הנעלמות כדי לייצר בתוכנו התרגשות של ממש, מהסוג שמגשים חלומות.

ויש בקרבנו אחרים, שהדבר אינו מניח דעתם. שמוכרחים הם, מסיבות לא ברורות, לנעוץ מרפק בין השכמות ולהפריע ולהתריע שבעצם חלום שווא הוא, ושעודנו ישובים בחדר חשוך מול מקרן. ולפעמים מעירים הם אותנו מחזוננו רק בהיותם שם, נוטפי ארס של הרס, מקיצים אותנו מהדחף, מכבים בנו את הלהט. "חזרו אל המציאות", הם מפצירים בנו ואנו מתפתים. ומוסטת נשמתנו מתשוקת הפנטזיה, שהיא ולא אחרת ראשית הדרכים החדשות והטובות.

ולמולם אין לנו אלה לעצום עיניים ולנשוך שפתיים. עד שזה יכאב. ובעוצר נשימה להוסיף ולרחף במרחבים הפתוחים. כי מי שמשקולות לרגליו ישקע בוודאי, אך מי שילמד להתירן יוכל לשחות גם נגד הזרם. ובגדה השנייה של הנהר ארגזים של אוצרות. באחדים מהם, כלי תכנון ובנייה. בעזרתם עוד נצליח לבנות גשר. על קורותיו עוד יצעדו כל אלה חברינו המאמינים. ובמים העכורים למטה יצופו כל הספקות והעכבות. נביט בהם מלמעלה, אמיצים. ונרשה לעצמינו, סוף סוף, לחייך.