שודדי הזמן האבוד

"תגיד, שמעת היום בבוקר רדיו?", הוא שואל במכונית, בזמן שאני עושה עצמי פני מקשיב ותוהה לאן תתגלגל השיחה. "היום אמרו בבוקר", הוא מדווח, "שעד שנת 2057 יהיה כאן רוב של חרדים וערבים. ככה הם חישבו". אני מסביר לו שכל שבוע מתפרסמים חישובים כאלה, ובסוף אין בכלל הסכמה, כי הפרופסור מתל אביב חושב שההוא מחיפה שרלטן, וההוא מחיפה חושב שכל מי שבתל אביב הוא אידיוט. אז בינתיים כל אחד מפרסם את הנתונים שלו ומי שמצליח להפחיד הכי הרבה אנשים מנצח. רגע לפני שחשבתי שסיכמתי את השיחה, הגיע משפט נוסף: "טוב, בכל מקרה אנחנו כבר לא נהיה כאן בשנה הזו". אמר ושתק.

אבל אותי המשפט הזה לא הותיר אדיש באמת, ואיכשהוא חדר את חומות הציניות. זה מהעובדות הנכונות האלה, ששאריות התמימות מתקפדות לעומתן, מסרבות להשלים עם אמירתן המפורשת. ממש כמו בפעם שהיא שיתפה אותי, ברגע של כנות נדירה, שהיא מפחדת שיום אחד היא תתעורר ותגלה שהיא בזבזה את החיים. שעברו השנים היפות "שבהן עוד היה אפשר", ושעכשיו מאוחר מדי. אין פחד פוצע ומשתק מכך. אין תמרור אזהרה בוהק יותר שנכון יותר לציית לו. ובינתיים, אני מטיח בהם פעם אחר פעם שהם בזבזניים, ולא ממצים את מה שיש. ואולי, אני הודף בפניהם את הפחדים שלי, ומנסה לשנות ולתקן בהם את הליקויים שכבר הושרשו בי. ונשבע לעצמי שהמחוגים על יד שמאל לעולם לא ישמשו כדי להתריע שכבר מאוחר, אלא כדי להציע מה עוד אפשר להספיק.

אני מהרהר במפגש המרגיז שהיה לי בשער הבסיס השבוע. אחראי שערים עם דרגות על כתפיו התעקש למנוע את כניסתי. ברגע מסוים פשוט בהיתי בו והחלפנו שניות של הכרה. שנינו הבנו שבסופו של דבר אכנס. זה יעלה לנו בעוד קצת עצבים ואיומים, אבל המשחק קרוב לסיומו. הוא לא יכול להכאיב לי, הוא לא יכול לפגוע בי, ואין לו שום סיכוי לנצח. אז בינתיים, כדי שלא לצאת נטול כל, הוא מקמץ ידיו ואוחז בכל הכוח בזמן שלי, כבן ערובה המשתוקק לראות אור יום. האנשים האלה, שומרי השערים, מנקבי הכרטיסים, רוכני הדלפקים, מאיימים בעיקר על שאריות הזמן שלנו, מאותתים כי לא יהססו לעכב ולבלום אם רק יחשקו בכך, אם רק נראה בפניהם סימני חולשה והססנות.

ובעצם, הרי רק את עבודתם הם עושים. והנזק שהם גובים נמוך ושולי. והרי שלל הזמן שנגזל לא בידם נלקח, אלא בידינו שלנו. כמו בפשע המושלם, ככל שנתמיד בחיפוש אחר השודדים, כך נתרחק מהאמת. ככל שניטה להאשים אחרים בגניבה, כך לא נריח את המגבעת המתלקחת. וכשנעמוד ביום מן הימים בפני בית דין של מעלה, ונידרש להסביר היכן מסתתר השלל, יוותרו שפתינו חתומות. כמו שודדי הכספות המתוחכמים ביותר, שגם מאחורי סורג ובריח לא פוצים פה. ואולי, כמותנו, לא זוכרים הם היכן הוטמן האוצר. ואולי, מעולם לא הבינו את ערכו האמיתי, ואובדנו כלל לא הורגש.  

ולפתע אני נמלא קנאה באותם גנבים בלילה, שלפחות יש מי שרודף אחריהם כדי להעמידם על טעותם. ואחרינו, איש אינו מפקח. לבדינו אנו מתבוססים בשגיאות, גונבים מעצמינו ולא חוששים להיתפס. וכה בטוחים אנחנו, עד כי סבורים שנחיה לנצח. וכה נועזים אנחנו, עד כי איננו מתחרטים עד שנעשה מאוחר מדי. וכה צבועים אנחנו, עד כי כותבים אנו מילים ארוכות על קדושת הזמן, והן עצמן מובילות לבזבוז המשאב היקר ביותר. ועל כך, עמכם הסליחה.