בבתים של משפחות שמטאטאות הכל מתחת לשטיח, השטיח תמיד נקי. לרוב תואם
הוא את צבע הוילון. כל מי שנכנס יכול לחשוב בטעות שמדובר בשטיח חדש, שזה הרגע
נרכש. ובעצם, זו כל המטרה. את כל הלכלוך והזועמה מפנים אל הצד הפנימי, החשוך
והחבוי, ואז מלמעלה הכל נראה כל כך מסודר. בעלות סמלית, מומשה מזימה לתפארת, שטיח
נטול עקבות במחיר תכסיס נטול עכבות. או כך לפחות עד שמתחיל האבק והלכלוך להיערם
תחת רצועות הבד, והוא נצבר שם לרכסי הרים מיניאטוריים הקוראים תיגר על מישור
הרצפה. או אז מרים לפעמים האבק שיועד להסתרה את ראשו הזקוף ויוצר גבשושיות מביכות
מעל פני השטיח היפה. הכיסוי עדיין נראה חדש, אך יש בו מן הפגם. גם הוילונות כבר
אינם מרוצים כבעבר, פוזלים לעברו במבט מודאג. וניתן היה אולי להמשיך כך בשגרה אם
לא היו האורחים אמורים להגיע. בואם המתוכנן הוא צרה צרורה, ומחייב הוא התמודדות
יעילה עם קערוריות השטיח. נשאב ונטאטא ונחזיר המצב לקדמותו. עד שילכו האורחים. ואז
נשיב את האבק שם למטה, למקום בו הוא שייך. ואולי נשתדל למעוך ולפזר, כדי שלא יותיר
בנו סימנים.
בבתים של משפחות עם עציצים מפלסטיק, השידה תמיד ירוקה ופורחת. היא
זוהרת בצבעי האביב גם כשהגשם מגרד את זגוגיות החלון, מצליף בשמשות ומייחל להיכנס
ולהיווכח במו טיפותיו בפלא הזה. כיצד גדל לו הצמח ללא מורא בערוגת הפלסטיק שלו,
מצוחצח כביום היווצרו. ולעיתים אפשר אף לדמיין כי משקים אותו, ואולי גם לפתוח חלון
שאפשר כדי לתת לו אור שמש. כדי שגם אנחנו נשתלב בזה הסיפור, המתיימר להפוך את
הסינתטי לטבעי ואת המזויף לאמיתי. ואפילו כשיבואו האורחים, וודאי יחמיאו וישבחו,
ויכריזו בפליאה שכזה עוד לא ראו וניכר כי זוכה הוא העציץ לטיפול שאין כדוגמתו. ואולי,
יודעים גם הם את האמת, ושותפים הם למשחק. שכלליו הם כללי הנימוס, וחוקיו נמסרים
בעל פה ומדור לדור, למן היום הראשון בו האמינו בני האנוש כי יוכלו לרומם נפשם
בתחליפי פלסטיק.
בבתים של משפחות עם חדרים קטנים ומסודרים, יש מקום בעיקר לישון. אבל
אף פעם אין מספיק מקום לחשוב. כי בעצם אין כל כך על מה. אם חסר משהו, הולכים
למקרר. הברז מרווה את הצמאים. הטלוויזיה את המשועממים. וברקע, החשש המתמיד
מהאורחים. שבעצם, אינם מרבים להגיע. פן יבואו וימצאו איזשהוא פגם, שיחבל בהכל.
ויחייב את כולם להמציא מחדש את מקומם. ועבור זה - אין חדר פנוי בבית.
ובבתים החדשים, שעוד נבנה, לא נשים שטיחים על הרצפה ולא וילונות
בחלונות. האבק הזה מביא חיידקים. ומוטב גם שלא יהיה לו היכן להסתתר. במחבואיו, הוא
מצטבר ותופח, ופוגע בבריאות סובביו. ממש כמותנו. כלואים בין קירות וסורגים ולא
מעזים אפילו לפתוח חלון. שלא יראו את מי שאנחנו באמת. מי יודע, אם יגלו האורחים,
עלולים הם עוד לספר לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה