"אולי אתם יודעים איך פונים לבית אריאלה?", הוא שואל שתי נשים צעירות שחולקות איתו את השולחן המרכזי, שכנראה נבחר בקפידה מעבר לתחום המכוסה על ידי קרני השמש. "מה שכחת שם?", שואלת אחת מהן, אולי הבת שלו ואולי לא. "אני החלטתי שאני רוצה לתת להם את כל הספרים שלי. אין לי מה לעשות איתם יותר". בשלב הזה אני מרים עיניים. ייתכן שאני עד מרחוק לסצנה קורעת לב שבו הסב מתוודה בפני יקיריו על מחלה קשה שבעטיה יוותר על נכסיו שנאגרו לאורך שנים אינספור?. "אתן מבינות, פעם היה מאוד נהוג לשים ספריה בכניסה לבית. כשאורחים היו נכנסים, מיד היו נתקלים בכל הספרים. זה לא היה מאוד פרקטי, אבל היה לזה מסר. כשנכנסת לבית כזה, ידעת מיד שמדובר בבית תרבותי. היום אין את זה יותר, זה לא קיים.... ולי אין איפה לשים את הספרים יותר..."
אני חושב על הוידוי הכן הזה בדרכי הביתה, כשלפתע קול של שירה תוקף אותי מהעורף: "נה, נה, נה, נה, נה - שמישהו יבוא להציל ת'מדינה!". מאחוריי שתי בנות צופים, עניבת פרפר לצווארן, חוזרות ומשננות את הג'ינגל התורן שלמדו בהפגנה האחרונה. אפילו מדי החאקי-הנאיבי שלהן, מסמיקים נוכח רדידות החמשיר. הן חולפות לאורך בתי הקפה ההומים של יום שבת וממשיכות לצעוק סיסמאות חברתיות נועזות, מוחאות כפיים ולאו דווקא נגד יעד מוגדר. גם שיחליפו המדים את צבען ספק אם יבינו באמת. ספק אם אנו נבין.
כמה רדוד הפך העולם להיות, אני חושב לעצמי עם כניסתי אל הבית. הספרים והססמאות הן קליפה ריקה של תוכן שמרוב שנשחק כבר איבד צורתו, מעמדו וקיומו. אהרהר בכך מאוחר יותר, אני פוסק, שם אפל באזניים, נייק ברגליים ועולה על האופניים. יש לי בדיוק שעה אחת להתאמן, והמחשבות.. הן יכולות לחכות. כבר הורגלו לכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה