וודאי חושב לעצמו – תראו כמה קטנים רוב האנשים שחיים לידי. הם אינם
מכירים בעובדות החיים, מתעקשים ללא הואיל להילחם בטחנות רוח ועוצמים עיניהם למול
האמת המרה – מכוניות יקרות יותר הופכות את בעליהן ליקרים יותר, וכפועל יוצא –
לבעלי הכביש. הוא משוכנע שאינו מפר את כללי הדרך, משום שהוא עצמו קבע אותם. כולם
שווים בפני החוק, אבל יש מי שנמצא מעליו – ולא משנה כמה חזק הם יצפצפו, הצפצוף שלו
עליהם חזק פי כמה.
במיוחד מעצבנת אותו הגברת מאחוריו. הוא משוכנע שהיא יכולה לעבור וסתם
מתעקשת, ובכלל היא זו שאשמה. כה רבה תמיהתו, שאפילו נפנוף הזנב של הכלב לצידו
כאילו מסמן לגברת – תתקדמי, את יכולה. הרי לא לעברו הם צופרים, כי אם לעברה. אם רק
הייתה אמיצה ומיומנת יותר, הנהגת הזו, וודאי כל אי ההבנה הייתה נפתרת. ואם היא
תוקעת את כולם, הרי שזו באמת בעיה שלה.
והיא? מסרבת לזוז. היא משוכנעת שהיא לא עוברת, אבל גם כשמתעורר בה ספק
קטן לגבי כך, היא לא תעז לחשוף אותו. האיש הזה חצוף ומביך אותה. הוא מנסה לטפול
עליה את האנוכיות שלו, והיא לא תשחק במשחק הזה. אדרבא, כל דקה שעוברת מפחיתה את
הסיכויים שהיא תזוז. היא לא תהיה "האישה הקטנה" שהתקפלה למול השוביניסט הזה
שעוד רגע יעיר לה משהו על יכולות החנייה שלה. אם הוא החליט לעמוד במקומו, גם היא
תעמיד אותו במקומו – ולא תתקדם עד שכולם יווכחו עד כמה הוא מנוול.
חבר טוב מגיח מאחד החנויות ויוצר לרגעים ספורים תקוות שווא לפתרון
המשבר. גם הוא מתעלם מתזמורת הצפירות ופונה לשוחח עם חברו על ענייני דיומא. בשלב
מתוח זה גם פניותיי אינן מסייעות. החבר שולח אותי לשכנע את הגברת, וזו דבקה
בעמדתה. אנחנו עומדים שם שניות ארוכות ומתבוססים בעיקר במבוכת המצב, שנראה כי ממאן
להגיע לסיומו. חילופי צעקות וצפירות הן השיח השולט, ואין בהם כדי לקפל אף לא אחד
מהאחוזים בהגה.
ובעוד השיירה מתפתלת כבר עד לקצה הרחוב, אף אחד מהנהגים האחרים אינו
יוצא מהאוטו. הם אינם מודעים לדרמה המתרחשת בקצה הפקק, והאמת היא שגם לא באמת אכפת
להם. יום שישי עומד להסתיים, ואיתו ההזדמנות האחרונה לכוס קפה קצרה בשמש ולמנוחת
סוף שבוע. לא אכפת להם לא מאדון-מגיע-לי ומגברת-לא-עוברת, והם מתמקדים בהבעת תסכול
ומרמור צורם ומצפצף. מישהו וודאי ישמע, הם כנראה מעריכים, ויפתור את התקלה. אם זו
תאונה – יפונו הפצועים. אם זו חנייה – יואצו התיקונים. מה שזה לא יהיה – המחאה שלנו
וודאי תישמע, במוקדם או במאוחר. ואם לא, נמתין עוד דקה או שתיים ונוסיף למחות. ככה
זה כשתקועים בדרך ולא רואים דבר באופק. הוא מוסתר על ידי אחרים המצויים באותה
הצרה.
והאחרים? משועשעים למדי. הפקק כבר ארוך, וסופו אינו נראה לעין.
ומהמקום המצוין והמחומם שבחרו, ניתן להשקיף על כל הסיפור. הם אינם מתרגשים עוד, זה
הרי קורה כל הזמן. וכלל לא נראה להם מוזר שאדם אחד עקשן וחצוף מצליח לתקוע ולבלום באנוכיותו
את כל היתר. ניכר כי אינם מוטרדים מכך שבעצם, זה היה אמור להיות הפוך. הפוך – כמו
מה שהזמינו, ועוד רגע יגיע, ויפתח שיחה שתשא אותם למקום אחר לגמרי, משוחרר ושלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה