לא הגיוני

השמיים שאני צולל למעמקיהם מלוחים, מלוחים מאוד. והפסגות שאני מטפס עליהן נישאות וערמומיות. ניחוח הפרחים שדוהר לעברי מלא כזבים. ציפורים נודדות מתנחמות זו בכנפי חברתה. העננים שטים לתומם בתקופה שבה התום הוא מצרך נדיר. השמש מאירה על אנשים מעטים מדי, והם מתמעטים וכבר פוחדים לצאת מחדריהם. הצבעים העזים של הנוף זועקים את שמי, ומתמלאים חספוס אכזבה באין מענה. הלילות מתחננים בפניי לגלות סבלנות, שטיפותיה האחרונות מתדפקות על כד החרס הסדוק שבאמתחתי. בנווה המדבר שהפך ביתי לא נודע חורף. רק שמועות נשכחות על אנשי שלג שנסתתרו מן הקיץ, מפחדים להינמס במגע בני אנוש. מבול כבד ושטפון שוצף מילאו את העיר בשנת בצורת. אומרים שהשמיים המטירו רגשות ושמוטב להסתתר. כדי להימנע מהתגלות החבאתי את גופי במדרון ואת נפשי בהרים. ספק אם ישובו להיפגש בעתיד. אותו הספק, שהפך מאויב לידיד, מוצא יחיד לבדידות הקופחת, לצנינות הלוהטת הזו, שמקציפה את פני הים כשאין חוף מבטחים באופק. רק קירות, ואין בניינים. יש המבקשים לטפס עליהם, ויש שויתרו. חוסים בצל. ממלמלים תפילה. בוהים בשמיים רחוקים, רחוקים ומלוחים. נושמים בכבדות סיבות נשכחות.

זה לא הגיוני בכלל, אבל זה מה שאני חושב שאני מרגיש. זה מה שאני מרגיש כשאני חושב.  

כלבים

הבריון: מי אחרון בתור?

הגברת: אני פה אחרי האדון.

הוותיק: אני הייתי ראשון כאן, בוודאות. אתם כולכם אחרי.

הבריון: אז אני אחרייך, גברת.

הגברת: בסדר גמור.

הוותיק: אתה יכול להיות אחריה, כל עוד אני ראשון. כי אני הגעתי לכאן כשעוד לא היה כאן אף אחד.

הצעירה: ואני אחריך.

הוותיק: בסדר, אז יש כאן סדר. אתם מבינים, אני כאן כבר משש בבוקר.

הגברת: משש בבוקר? למה כל כך מוקדם?

הוותיק: משום שלא ידעתי בדיוק מתי נפתחת כאן החנות, כן? איך אפשר היה לדעת. לכן על כל צרה שלא תבוא, העדפתי לבוא מאוד מוקדם.

הגברת: יפה מאוד.

הוותיק: גם אתמול הייתי כאן. מוקדם. גם כאן בשש. אולי, הכי מאוחר, שש וכמה דקות.

הצעירה: אבל אם אתמול היית כאן, ידעת שלא נפתח בשש, לא?

הוותיק: טוב, נו. חשבתי אולי זה משתנה לפעמים, לכי תדעי.

הבריון: לא משתנה. אף פעם לא משתנה.

הגברת: ברור שלא, דברים לא משתנים מעכשיו לעכשיו.

הוותיק: נו טוב, לפעמים כן. אתם יודעים, אי אפשר לדעת.

הצעירה: אבל אפילו יש כאן שלט על הדלת, מודפס, שאומר בפירוש את השעות.

הוותיק: נו בוא נראה, נכון. שלט. עם השעות. אלה בדיוק השעות שהיו כאן גם אתמול.

הצעירה: ברור...

הגברת: למה שישנו את השעות? אף פעם לא משנים את השעות!

הצעירה: מה השעה?

הוותיק: עוד חמש דקות פותחים. כמו אתמול, הם עוד חמש דקות יפתחו. רק תשמרו על התור, כן? כמו שהגענו ככה ניכנס, כן?

הבריון: אל תדאג, כמו שהגענו.

הוותיק: יופי, כי אני כאן הגעתי ראשון. שעוד לא היה כאן אף אחד.

הוותיק: כן, כבר אמרת וכולם זוכרים. אתה תיכנס ראשון.

הגברת: ואני אחריו!

הוותיק: תסתכלו על השלט, אתם רואים מה כתוב כאן?

הצעירה: נו, זה השעות.

הוותיק: לא, תסתכלו. מתחת לשעות. הם מסבירים מה מותר ומה אסור, ותראו את הציור כאן. משעשע ביותר. הם כותבים במפורש שאסור להכניס לחנות כלבים. יש כאן ממש ציור של כלב ועליו ציור של אסור.

הגברת: נו זה ברור, אף פעם לא נותנים להכניס כלבים.

הוותיק: כן, אבל אתם הרי מבינים...

הצעירה: מבינים מה?

הוותיק: מבינים, מבינים למה הם מתכוונים.

הגברת: אני לא מבינה שום דבר.

הוותיק: נו! אתם באמת רוצים שאני אסביר? הרי הם כותבים כאן שאסור כלבים, ובעצם, בעצם הם 

מתכוונים... אתם יודעים. שאין כניסה ל...

הגברת: אוי באמת, אדוני!

הבריון: תגיד, אתה רציני? למה אתה מחמם?

הוותיק: אני לא מחמם אני רק הצעתי ש...

הבריון: למה אתה מחמם?

הוותיק: אז אני מסביר שאני לא בדיוק אמרתי ש...

הבריון: למה אתה מחמם? בשביל מה לחמם עכשיו? אתה באת לחמם? אתה חושב שזה זמן טוב לחמם?

הגברת: האמת שכל כך קר כאן שלא יזיק לנו קצת חימום.

הבריון: לא מבין, את בעדו?

הצעירה: היא לא בעדו, מה יש לך?

הוותיק: אין כאן מה להיות בעדי, אני רק אמרתי ש...

הבריון: כולם הבינו בדיוק מה אמרת, ועדיף שלא תחזור על זה! במצב המתוח היום של המדינה, עם כל מה שקורה ומה ששומעים בחדשות...

הגברת: מה אמרו בחדשות?

הבריון: ...לבוא ככה ולחמם, סתם בלי סיבה. ולרמוז שבגלל שיש כאן שלט כזה הם לא נותנים פה כניסה.

הגברת: אני לא מבינים מה יש לכם נגד כלבים.

הצעירה: אני לא סובלת כלבים.

הוותיק: הרי אנחנו בכלל לא מדברים על כלבים עכשיו.

הבריון: שוב אתה מחמם? שוב אתה?

הגברת: לנו תמיד היה כלב בבית. אני אוהבת כלבים. אין לי שום בעיה עם כלבים.

הצעירה: לא מבינה אתכם. אם זה היה תלוי בי... אני הייתי זורקת את כל הכלבים ל...

הבריון: עכשיו גם את מחממת?

הגברת: הלוואי שהייתה מחממת, אני עוד רגע קופאת!

הצעירה: אף אחד לא מחמם, תפסיק לעשות פה טרור בגלל כלבים, תכל'ס, אין כלבים אין...

הבריון: עוד מילה אחת, אני אומר לך שאני...

הוותיק: טוב, שה! שה! תסתכלו, הם פותחים את החנות. אמרתי לכם, כמו אתמול. אותה שעה כמו אתמול.

הגברת: נו ברור כמו אתמול. שום דבר לא משתנה אף פעם.

הוותיק: רק תזכרו להיכנס כמו שהגענו, ואני ראשון.

הצעירה: זוכרים, אתה ראשון.

הגברת: ואני אחריו.

הבריון: ואני מזהיר את כולכם שאני אחריכם, אז תפסיקו לחמם ותיכנסו כבר לחנות.

הגברת: הלוואי שהיו מחממים.

הצעירה: ידעתי שיש סיבה שאני שונאת כלבים.

הוותיק: מזל שפתחו בזמן, אלה, עם השלטים שלהם. אני מקווה שאני אסיים פה את העניינים שלי עכשיו, תכף ומיד. מקסימום, אני אבוא גם מחר. קצת אקדים, ליתר בטחון. אולי ישנו משהו בשעות, בשלט. אולי מחר כן יסכימו להכניס את האלה, אולי משהו ישתנה.

האשימו את החורף

זה רק הוא, בערפיליו הסמיכים, בתוגתו הדוממת, בדמעותיו הנוטפות ללא הסבר. בקור רוחו הקפואה, צינת נשימותיו, זדוניות שמיו הקודרים. אילמות רעמיו, קהות ברקיו, חרפת בדידותו. נדודי מחשבותיו המעוננות, הצפת מי תהומותיו, השקט שלפני הסערה, הדממה שבתוכה, הלחישה הרפה אחריה.

אנו הרי אנשים שמחים, ברי מזל, שוקקי חיים, מרוצים, מסופקים, מאושרים. כל החיים לפנינו, דרכים וחיוכים נפרשים מקצה לקצה. תקוות מתוחות עד אופק הים, עד קצה הימים. 

זה רק החורף. כן, כנראה רק הוא. שממלא בנו ריקנות. מכבה את האור, ויוצא. מותיר אחריו שער סורגים, שמזמין את הקור פנימה, אך נעול מבפנים. כנראה רק החורף, חוזר השכנוע העצמי. שאינו מרפה, ואינו סולח, ואינו חולף.

תוחלת, תוכלת

אנו טרודים מדי בתוחלת החיים, ופחות מדי בתוכלת החיים.

שהרי תוחלת נכתבת ב-ח'. זהו חטא הרדידות. זוהי החתירה המבישה לכימות. והוא אינו אלא קימוט, עיקום השכל הישר לכדי קלות דעת. ובסוף עקומת הימים, תוגת קשיש שהגיע לגבורות מבלי לזכור מדוע. בדידותו זר קוצים נעוצים ברקותיו. אדם האריך בימיו, ועוד שיא נשבר: שיא העוולת. גם בני אדם נשברים בשיאם. למול המדדים, מדדים גם הם, באפילה, חשוכי אופק.

והרי תוכלת נכתבת ב-כ'. כף הזכות וכף החובה, המונחות על לב אדם ולוחשות בו: זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים. ומקוות לחדור נפשם של מיליארד טועים.

אנו טרודים מדי בתוחלת החיים, ופחות מדי בתוכלת החיים. משפט הממצה קיומנו. ואין דיין במשפט זה. ואין מושבעים. רק נאשמים. דינם למיתה נגזר מראש.