יום חמישי, 28 ביוני 2012

בשבחי הרגולציה

מכה קשה לקשת, אין ספק. הזכיינית התבשרה הערב כי "הרשות השנייה" לא תאפשר לה להעלות לפי שעה את העונה החדשה של "האח הגדול". ברקע, לא מחלוקות סביב מינון הפרסומות או הסדרי חובות. פרשה מביכה מעיבה על שידור התוכנית הפופולארית, אולי הנצפית ביותר בישראל. פרשה של כדורים פסכיאטרים, טיפול פסיכולוגי לקוי ומגמתי, הונאת בני אדם, מרמה והפרת אמונים של הקהל. והכל, בחסות שעשוע ההמונים, הכל למען הנאת העם.


משהו צורם ומטריד במיוחד בפרשת הכדורים של קשת. גם לפני שהתוודענו אליה, היו שנעו בחוסר נוחות מול מסך הטלוויזיה. בכל העולם מתרווחים אנשים בספה ומתמכרים לקבוצת המטורפים האלה הסובבים סביב עצמם באקווריום שקוף. מקללים, משתכרים, מתפשטים, מתבזים, בוגדים, מתאהבים, מודחים. הטמגוצ'י שלנו הפך אנושי, ואנו שולטים בו דרך הטלפון הנייד. עוד לפני שהכרנו את הפסיכולוג העלום חשנו אי נוחות של הזייה מעיקה, אך השתקנו את המצפון באומרינו - הם בחרו בכך. אנו צופים באנשים כפי שהם באמת. מחר יכול להיות שנהיה אנחנו בבית האח הגדול. ובכלל, הכל למען הבידור, וההומור, והספורט.


אבל עכשיו, אין עוד הצדקה לתמימות שלנו לשוב ולעלות. לא באנשים רגילים צפינו, כי אם בבובות מהונדסות. הם נבחרו בקפידה כבעלי אישיות גבולית. הם הוזנו בתרופות שערערו אותם ופגעו בשליטה העצמית שלהם, שממילא נפגמה בתנאים הקלסטרופוביים של הבית המתועד. הם הושלכו לג'ונגל מבויים ולאחר זמן קצר הודחו ממנו והושלכו חזרה אל מאחורי הקלעים, בחזרה לחייהם העלומים. נוצלו כלאחר יד, שימשו לדקות ספורות את מכונת הרייטינג והועברו לסל המחזור. אולי יוזמנו לספיישל מודחים, אם ירצה הקהל.


אין מילים לתאר את הבוז שיש לרחוש כלפי המנגנון המניפולטיבי ששלח את התמימים האלה לתהילת עולם בת דקות ספורות, ולא היסס לדחוף אותם למחוזות קיצוניים בעבור עוד נתח הון ממפרסם כזה או אחר. חילופי ההאשמות מעל דפי העיתונים בין הזכיינית והפסיכיאטר אינם מצליחים לבלבל אותנו - כולם אשמים, וכולם ראויים להישפט ולהיענש על המשחק הנלוז ששיחקו בבני אדם. ולאחר מכן, עוד העזו בכלל להגיש את התוכנית פעם נוספת לאישור הרשות, כאילו דבר לא קרה. פשעים לחוד, וכספים בנפרד.


באופן מפתיע, דווקא בין כל מעשי העוול החמורים האלה, עולה כאור חיובי חיוניותו של הרגולטור. הגורם שאנו כה אוהבים להשמיץ בעידן החירות, החופש, פיצוץ המידע - דווקא עמוד התווך השמרן והיסודי הזה, הוא שבולם את הסחף. שהרי אם היו הדברים תלויים בנו, וודאי היינו סקרנים לקבל לפחות עוד עונה אחת של "האח הגדול". רק עוד הצצה אחת וזהו, לראות אם אולי ישנו דרכם. ואולי יוותר על חלק מהכדורים הפעם, ואולי יסתפקו באלכוהול או היפנוזה. אם זה היה תלוי בנו, אולי היינו נותנים הזדמנות נוספת, בחסות הסקרנות המתפרצת.


רק הרגולטור העקשן עומד איתן ומציל אותנו מעצמינו, ניצב חוצץ בין הסקרנות להוגנות, בין תאוות הבשרים להגיון הישרים. כשהיצרים משתוללים ומוציאים משליטה, חשוב להכיר בהשפעתו המוצדקת כל כך של גורם מקצועי שיודע לתת טון של שכל ישר וצדק בתוך תזמורת זייפנית ומתישה. אדרבא, אם יש דבר מה שלמדנו מהפרשיה הארורה הזו, הוא חשיבות שימור הרגולציה בחיינו. ומי שסבור כי מקומה רק בעולם התקשורת והעסקים, מוטב שיחשוב מעת לעת גם על איכות חברי הכנסת שלנו. הדמוקרטיה מחייבת כי הנציגים ייבחרו בידי ההמון. אך כמה דמוקרטיה מצויה בשיטת הפריימריז? או וועדות הכנסת? או מינוי השרים? או יחסי הכנסת עם בית המשפט?


דווקא שוחרי החירות נדרשים לשבח את הרגולציה. דווקא חסידי הצדק והשוויון ראוי שיזעקו בשבחו ובדבר חיוניותו. כי במקום שבו אין גבולות, לאף אחד אין מנוחה ונחלה. והגבולות, כך שב ומתבהר פעם אחר פעם, נחוצים קודם כל כדי להפריד בינינו לבין עצמינו. בין מי שאנחנו נוטים להיות, לבין מי שאנו רוצים להיות. להגן עלינו מפני היסחפות מיותרת, תאוות בצע ובשרים, אינטרסים זרים הנכפים בידי בודדים. 


אנו בני אדם וזכותינו לטעות, להתמכר לחולשות, להיכנע ליצרים. זהו טבענו. אך בל יוליך אותנו איש שולל אחר רצונות לא לנו. אל לאיש להוביל אותנו בדרכים עקלקלות בתואנת רצון ציבורי שהושג במרמה. זכותנו להנות תושג רק אם לא יותר להונות. וככל שהדברים נשמעים מנותקים בעידן החירות האזורי והעולמי, אנו זקוקים גם לרגולציה. פנימית, חברתית, לאומית. שתאזן יצר עם ערך. שתתן ערך ליצירה.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

אי אפשר לרצות את כולם

"אי אפשר לרצות את כולם", אמרו נציגי הקואליציה. ואחר כך פלטו שאיפה כבדה, ששחררה את המועקה המצטברת שהתנפחה להם בחללי הריאות בשבועות האחרונים. וכאילו שחררה הודאה פשוטה זו את מכאובי מצפונם ואת צביטות ליבם ואת שאיפות אמונתם. והבינו כי הצלחה נעימה היא, אך כשלון נפוץ יותר. וכי יש אזורים ותרחישים במגרש הפוליטי החשובים יותר מהצלחה ויציבות, הנחוצים יותר מנצחון. שמתחת לאינטרסים ולסיכומים ולחוזים ולברירות ולבריחות ולפשרות יש דרך, ורוח ועמדה. והיא יציבה ובלתי מתפשרת. והיא אחת. ולכן אי אפשר, פשוט אי אפשר, לרצות את כולם.

"אי אפשר לרצות את כולם", אמרה האם והביטה ממושכות בתמונות ילדיה שהיו ממוסגרות על מראה גדולה שהוצבה לתפארת בחדר השינה שלה. גידלתי ורוממתי וחינכתי והשקעתי. ריפאתי מחלות וחיבקתי בכל עונות השנה. אך גדלו ובגרו ועכשיו מושכים הם לכיוונים שונים. ואני, אחת אני, ומבקשת לתת משל עצמי למענם, ומעט משל עצמי גם לעצמי. וגם אני בגרתי וגם אני רוצה עוד לטעום מן החיים. והמשפחה כבר התרחבה, והחלומות עוד לא יבשו, וגם לא הדמעות. והכעס שב ומופיע, ואיתו אכזבות ומריבות, ושדיםמן העבר צצים ממגירות סגורות ומרתיעים מלגעת. ורוצה אני לפעמים לחזור למה שהיה פעם, לפשטות של הגיל ההוא, לליטוף ראש, להכנת כריך ואריזת מחברות. שעוד היה מותר להחזיק ידיים ולקבל נשיקה. אבל הזמנים חלפו ועכשיו הכל מסובך יותר, שורט ומטלטל וכואב ופצוע. והידיים, קצרות מלהכיל וללטף. אי אפשר לרצות את כולם.

ענני סופה אחרונים חלפו עם הרוח וחשפו בפניו מעשה ידיו. נשען הבורא לאחור וחכך ידיו בסיפוק מהול תהיה. לא הכל מושלם בתמונה הנפרשת לפניי. הטורפים חידדו שניהם. הרשעים הפכו מתוחכמים יותר. האדם נלחם בטבע, וטבעו משלחו להילחם באדם. אין מספיק גשמי ברכה. אין מנוחה לעמל. צדק לא ישרור לעד. שנאת חינם עולה ביוקר. אין חוקים במלחמה, אך יש חוקים לאהבה. והתקווה, גם היא כבר פוחתת. "אך ניחא", מהרהר לעצמו וחוזר לנמנום עולמים על ערסל מול השמש. "אי אפשר לרצות את כולם".

אז אומרים, מה אכפת לי בעצם. אני הרי לא באמת צריך אותם כדי להיות מרוצה. זה מתחיל מבפנים, הם אומרים - וצודקים. רק קצת להרפות, לתת הזדמנות, להשלים. מה עוד אפשר לרצות, מה עוד אפשר. את עצמי, לא הרבה יותר. נתחיל בעצמי. אחרי זה כבר יבואו כולם. אם רק ירצו.

יום ראשון, 24 ביוני 2012

על האסתטיקה

משך אלפי בשנים עסקו פילוסופים ברחבי העולם בשאלה הנצחית של מהות האסתטיקה. לא בהבלים שטחיים של קווי האופי הוטרדו, כי אם בניסיון להגדיר ולנסח את כללי המתאר של החינניות הסימטרית, של השלמות הנגלית אל העין. רבים ניסו וכשלו בניסיון ללכוד את חדוות רטט הלב למראה יצירת אומנות במילים ספורות וגדושות. אך אחדים מהם הצליחו במשימה. ובהם אלה שקבעו בפשטות, כי האסתטיקה במהותה היא התאמת הצורה אל התוכן.

בין אם בתמונה של אומן מפורסם או ביצירה של מלחין נודע, סרט או הצגה, סיפור או מופע מחול - ההלימה העדינה בין החזות החיצונית לבין המהות הפנימית היא שמושכת את העין, שמקסימה לב. היא המקרינה על מעשה ידי אדם הילה של תוצר שמיימי מן הטבע, יסוד בריאה גנוז. אף מתמטיקאי לא ימצא את הנוסחה המדוייקת, אף כימאי לא ירקח את התמהיל המושלם - אבל כשתחזה העין בהלימה הזו תזהה אותה לאלתר. זוהי האסתטיקה בהתגלמותה. מה נאה היא לאין כל. מה נשגבת היא. כמה חפצים אנחנו ללכת בעקבותיה.

המאבק המתחולל בימים אלה במדינת ישראל הוא מהמוצדקים שנבטו בה. הוא עוסק בסדרי עדיפויות, בצדק חברתי, בדאגה לחלש, בחלוקת הנטל וההון, בשקיפות ממשלתית, בהיגיון משילותי, בשילוב מתוחכם של חוק וחמלה, של אינטרסים קולקטיביים וחירויות הפרט. לכאורה, היינו צריכים לצאת לרחוב כולנו. לזעוק את כאבינו, לתרגם חלומותנו בצעדים קטנים ומדודים לאורך השדרה. מובלי אהבה ולא כעס - אהבה למדינה ולארץ הזו, שנולדנו בה מבחירה, שנרצה לגדל בה ילדים. בבקשות ולא רק בדרישות - תנו בנו אמון, העניקו לנו הזדמנות, לימדו איתנו דרך ארץ, הוכיחו שהכיוון אינו סופי, שיש עוד תקווה לשינוי.

בכל יום כשאני קם בבוקר אני מאמין שיש דרך אמצע. שאפשר לעשות שינוי גדול בצעדים נכונים ובטוחים. שאפשר להשפיע מבפנים. שמותר לחשוב אחרת, ושעם קצת אומץ ונחישות ניתן לעשות מהפיכות גדולות. שיום אחד, ועוד בטרם יהיה מאוחר, נשמיע קול שפוי שיכבה רעשי טירוף וקיצון. זוהי האמונה האסתטית הקטנה שלי, שבוחרת לחשוב שעוד ניתן למזג את התוכן הראוי עם הצורה המשכנעת. זהו היופי שאני מייחל לו. לבנות מחדש ולא לנפץ זגוגיות. לשפר את החוק ולא לקלל שוטרים. ללכד את השורות בשדרה, במתינות עיקשת.

יש הרואים בטענות כאלה נאיביות מגוכחת. האסתטיות, כך יאמרו, אין מקומה במערכת הפוליטית הנוקשה, הרומסת והסוערת. אבל בכל יום שאני קם בבוקר אני מאמין שיש דרך אמצע. והיא לא רק חכמה וטובה יותר, היא גם יפה יותר. ולכן תמשוך בקסמיה גם את קטני האמונה. גם הם הרי מחפשים כמו כולנו, חלקת אדמה טובה לטעת בה חיים. עבודה, חיים, צדק, אמת ואהבה. איזון פסטוראלי מושלם. אין אסתטי ממנו.

יום שבת, 23 ביוני 2012

עד בוא השחר

במדינות האזור התפתחה בשנים האחרונות תופעה חברתית חדשה, מסקרנת ומעוררת מחשבה. בחסות החשיכה, בשעות הקטנות של הלילה, מגיחים צעירים וצעירות אל גגות הבניינים ופותחים בצעקות. חלקם מקללים, אחרים זועקים את שמם, ובתוכם יש הזועקים ססמאות מחאה הנשלחות מחלון אל חלון ומשם לחלל האוויר. כמו כלבים רדופי שינה, הצעירים האלה משגרים חיצי התרסה נגד סוהרי השלטון הסוכרים פיותיהם בשעות היום. הם אוספים את שאריות כוחם ומטפסים בחדר המדרגות אל קצות הבניין, שם בינות דודי שמש וחבלי כביסה הם חשים מוגנים להיות עצמם. קולות אלמוניים תובעי שינוי הקוראים לשחר חדש לעלות.

נוטרי המשטר ניצבים נבוכים והמומים למול התופעה המתפשטת. הצעקות מפריעות לרוב הדומם לנוח בשקט. על צידם הם נעים במיטותיהם, מתקשים להירדם נוכח זעקת הילדים. בסתר ליבם, יודעים כי הזעקה צודקת. אם רק היה בהם הכוח, חדוות הנעורים ותעוזת הנמרצים, אפשר והיו מצטרפים אליהם. אך להם כבר יש מקומות עבודה שאפשר להפסיד. אם יאסרו, תאבד פרנסת המשפחה כולה. לעיתים נדמה להם כי את קולות ילדיהם שלהם הם שומעים על הגגות, והם משתדלים להתעלם. מוטב כי לא יזהו, שלא ידעו. זרועות המשטר גם הם אינם מצליחים לעשות סוף לתופעה. הם מתקשים לעצור את הזועקים, וכשמצליחים לשים יד על בודדים מהם, התופעה גוברת ומתרחבת. גגות נוספים מצטרפים למקהלת הצועקים. וכך נמשך הקונצרט ההזוי הזה, בצורה מעגלית - הצעירים קוראים בלילה, וביום נענים בשתיקה. ואין לדעת מי מהקולות צורם ומטריד יותר.

ואולי המעמד המיוחד של גגות הצעוקים אמור להוות מסר חשוב לכולנו, בכל עולם ובכל חברה. יכול השלטון להציב גבולות ומחסומים בפנינו. נפרדים אנו בצבע עור, בדרגות שכר, בעיר מגורים, באמונות ובדעות. ולפעמים נדמה כי אנו משלימים עם המגבלות, וחיים בתוכם בשלווה, בכניעה צייתנית. אך בל יתבלבל איש - שמחת הבריות אמנם ניכרת עד הגג, אך לא חוצה את סיפו. כי לכל אחת מאיתנו שמורה לנצח הזכות לעלות אל הגג אם נחפוץ בכך. ואנו עדיין יכולים ביום מן הימים לטפס בחדר המדרגות ולהתייצב כתף אל כתף עם שכנינו בזעקות שבר ומחאה. איש לא יוכל לבלום קריאות בוז לשיטה הקיימת, זעקות התנגדות והתנערות על אי שוויון, קיפוח, עושק וטירוף מערכות. הצעקות שיישמעו בלילה ידירו שינה מעיני הדוממים ויהפכו אותם בהדרגה עייפים יותר. העייפות תשחק את מנגנוני ההגנה שעטו על עצמם במרוצת השנים ושמרו עליהם במרחבי נוחות המתמגזים עם ציפיות המשטר. או אז יחברו העייפים עם הנרדפים, הזועקים והנאבקים, המוחים והבוכים. יוכיחו הם כי הסדר יציר כפי אדם הוא, ולעיתים מחפה הוא על בלגאן רב. השלטון, כך נוטים אנו לשכוח, ניתן בידי הכלל, והוא שימצא את דרכו בסופו של יום לצמרת. כמו הצעירים המוצאים עצמם בסוף יומם בפסגת הבתים.

יש המחכים כל הלילה לשחר שיבוא, ויש המתאמצים להביאו. הם אינם משתהים. הם אינם שועים לאזהרות. הם לוקחים את הסיכון ומתאמצים עד הגג. רוב הסיכויים כי מוציאים את קולם לשווא. סבירות גבוהה כי לא יצליחו. אך בלילות אפלים במיוחד, עדיף להתייצב לצידם מאשר ללכת לישון. לפחות שם פחות בודד. לפחות שם עוד לא אבדה תקוותנו.