התחלות חדשות

אף כוס קפה לא תצא טעימה כל כך, מעודנת ניחוח, כמו הכוס הראשונה שיצאה מהמכונה.
אף משפט לא יקשט בעונג שכזה את הדף, כמו המשפט שרקמת אז.
הבדיחה השנייה שסיפרת גרמה לאחדים להסמיק, ובעצמה החווירה נוכח בכורתה.
הספר שתקרא לא ישלח אותך למרחקי הזכרון שעודך נוצר.
צעדיך הראשונים לא ישוחזרו, החברים החדשים איבדו תאריהם.
גם אתה אינך חדש כפעם, ככל שניסית לטשטש זאת בילדותך השנייה.

אפילו התחלות חדשות כבר אינן כשהיו, ויש המזהים בלידתן כמיהה לסוף.
ובכל זאת אנו נאחזים, מבקשים להחיותן לעוד רגע או שניים,
עד יזכירו לרגע קל את אימת המבט הראשון, את תמימות הרגש.
מה שהיית כבר לא תהיה, אתה מפנים -
ובלהט האימה המתפשטת,
גם נחמה קטנה.
של התחדשות שובבה המלגלגת על תכנוניך.
של רשרוש כנפיים. 

השעה אצלך

איך זה שם, באזור הזמן שלך? האם הדברים קורים לאט יותר? האם הלב מאיץ בקלות? איך זה שתמיד אביב אצלך כשכאן חורף, ואיך תמיד את רואה את האור קודם, ואני בשקיעה.

ומה בכלל השעה אצלך? האם הפכת אותה שלך? האם זוהי שעתך היפה? האם הקדמת זמנך או שמא איחרת להבין? אולי יום אחד יערמו דקות ההמתנה להרים שאוכל לזהות ממרחק, רכס של רגעים וסיפורים.

ואולי זה רק עניין של זמן, ואנחנו מרחפים משני קטביו של אותו עולם. חגים בין מחוגים, סובבים מסיבות טובות, מקיפים עצמינו אהבה. יש מחשבות שניות ודקות שהשעון אינו מראה.

בואי, בואי לאזור שלי. נמצא זמן. אחרי שמנפצים שעון חול, הזמן זולג בין האצבעות וחוזר לים. אנחנו גם.

שיעור

כשהייתי ילד קטן והלבישו אותי חליפת בד לבנה וחגורה והסבירו לי שאפשר לנצל את כוחו של היריב להפלתו,
כשהמדריכה הסבירה שניגנתי את התווים נכון אבל בשביל הרמוניה צריך רגש,
כשהמורה שלי לתנ"ך נפעמה מעוד תשובה שנשמעה אינספור פעמים באינספור כיתות רק כדי שנתמכר לסקרנות,
כשקראתי שורה אחת בספר שהכתיבה גם את הסיפור שלי,
כשהבנתי לראשונה עוצמתה של חברות, ונחמתו של חיבוק,
כששתקתי מרוב מילים וחייכתי ללא תשובות,
כשהפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב בשאלות,
כשהבנתי שחלומות בלילה קשה לזכור, אבל לפעמים די פשוט להגשים באור יום,
כשהמתנתי זמן ארוך לאישור וגיליתי שנחבא בידיי,
כשויתרתי לעצמי והשמיים לא קרסו,
כשסלחתי וכשהאמנתי,
כששיקרו לי,
כשסמכו עליי,
כשבחרתי, כשנלחמתי,
כשהתאמצתי לזכור, ויותר מכך לשכוח,
כשלא ידעתי מה לעשות ולכן המשכתי,
כשחייכתי בלי שביקשו וביקשתי בלי לחייך,
כשהרפתי ואחזתי ונסחפתי ועצרתי,
אז, בדיוק אז, קיבלתי
את מה שנחוץ לי
לטובת השעור הבא.

סרוב פקודה

יש לי הרבה מילים, אך הן מסרבות, מסרבות להסתדר, מתרוצצות כנמלים בעולמן הצר, ואינן מתאגדות לכדי משפט צדק. היעדר חיבורן מחסיר בי מרגוע, פיזורן מפזר ספק, טירופן מסובב ראשים בטלטלה.

יש לי הרבה רעיונות, אך הם מסרבים, מסרבים לגווע, ומוסיפים להתחרות בהיעדר הכרעה, ואין רעיון העומד בראשם הנכון לעמוד בראשי כשליט יחיד, מורה דרך ומחוג שעות. והם שבורים כחלקים שאין מתוכם שלם, סדקי מראה שהאור נשבר בהם ואינו מתאושש.

יש בי חלומות סרבניים שאינם מעוררים אותי. תהיות במסלולי ניווט ליליים, חסרי מצפן ומצפון, שולחים אותי על גלויות נסתרות. כמו נמען שאיש אינו יודע כתובתו, והוא נווד דרכים חסר בית צף בין תפילות עננים למחילות אדמה.

וכשאני פוקד עליהם: שאו! שאו באחריות, ושאו תפילה ושאו אותי! אותי אדוניכם, אבי כוונות הבורא, היוצר והמשורר - לועגים הם לפקודותיי. מתגנבים אחריי ואוחזים ומושכים כל אחד לדרכו ואף אחד אינו לדרכי. כענק בארץ גמדים מטולטל נטול כיוון, מובל בכבלים בשבילים זרים, בדרכים פתלתלות, מסוכנות. ובתום המסע, עת מונח עלי קרקע, מתחוור כי במקום נותרתי. הותרתי, ועודני כבול.

סרבנים, סרבני פקודה ומצפון. לא יגלו הסוד, לא יחשפו הדרך. רק יוסיפו לטלטל את ספינת המשא, ישלחו לפרקים רוח מפרשים בוגדנית. יותירו את המלח לחפש בעצמו חוף מבטחים, אי בדידות. וכשתבוא השעה יתאגדו שם יחד, בחיוך ממזרי, בהודאה. שלא הייתה דרך אחרת. שלא נוצר אחר שיפסע בשבילי.