שיעור

כשהייתי ילד קטן והלבישו אותי חליפת בד לבנה וחגורה והסבירו לי שאפשר לנצל את כוחו של היריב להפלתו,
כשהמדריכה הסבירה שניגנתי את התווים נכון אבל בשביל הרמוניה צריך רגש,
כשהמורה שלי לתנ"ך נפעמה מעוד תשובה שנשמעה אינספור פעמים באינספור כיתות רק כדי שנתמכר לסקרנות,
כשקראתי שורה אחת בספר שהכתיבה גם את הסיפור שלי,
כשהבנתי לראשונה עוצמתה של חברות, ונחמתו של חיבוק,
כששתקתי מרוב מילים וחייכתי ללא תשובות,
כשהפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב בשאלות,
כשהבנתי שחלומות בלילה קשה לזכור, אבל לפעמים די פשוט להגשים באור יום,
כשהמתנתי זמן ארוך לאישור וגיליתי שנחבא בידיי,
כשויתרתי לעצמי והשמיים לא קרסו,
כשסלחתי וכשהאמנתי,
כששיקרו לי,
כשסמכו עליי,
כשבחרתי, כשנלחמתי,
כשהתאמצתי לזכור, ויותר מכך לשכוח,
כשלא ידעתי מה לעשות ולכן המשכתי,
כשחייכתי בלי שביקשו וביקשתי בלי לחייך,
כשהרפתי ואחזתי ונסחפתי ועצרתי,
אז, בדיוק אז, קיבלתי
את מה שנחוץ לי
לטובת השעור הבא.