היא עומדת בתחנה הזו כבר זמן מה. כבר הפסיקה למדוד, כבר הספיקה השמש להשיגה, כבר אינה צעירה, כבר בשלה העת. עיניה ממוקדות באופק, תרות אחר שינוי שיגיח. לא יודעת כמה זמן היא עומדת כאן, איננה זוכרת מתי הגיעה, לא בטוחה לאן בדיוק היא נוסעת, גם לא בערך. לפעמים שוכחת איפה היא, ולמה. עומדת בתחנה כבר זמן מה, עד שלא ניתן עוד להפריד בינה, לבין התחנה, לבין ההמתנה.
איש אינו חולף לידה למעט הזמן, ואותו לא תוכל לשאול. לא יענה לה, גם לא תספיק. הוא חומק מהר, עובר אורח, בא לרגע, רץ ואינו חוזר. לרגעים עוברת דרכה תקווה ארוכה, כמו רכבת משא כבד, שמישהו יגיע. ברגעים אחרים היא ממתינה על הרציף, מתגעגעת למישהו שטרם עבר. לכל אלה היא מנופפת בשקט, לשווא, לאופק, שותקת. לוחשת בה העייפות והיא אילמת לה. לוחש בה הויתור והיא עיוורת לו.
כמו לנחם עצמה אומרת בשקט: יגיע בסוף. דבר לא ישכנע אותה אחרת, המבט נטוע באופק, שולח קרני ציפייה. אומרת בשקט: ההמתנה תסתיים. כל סיפור דרך הרי חייב שיסלל לו פתח מוצא, נקודה שתצדיק את מהות הקו. היא אומרת: זו רק תחנה, והיו כמותה ועוד תהיינה, ועוד רגע תושט יד ותוליך אותה אל המאספת, ושם תיעטף ברחמים ובניחומים, והתנועה תצמיח בה שקט.
וכשהחשיך בשקיעה, העניקה חמק ספק לפזר בה קולות: אולי לא עובר פה הקו יותר. אולי הגיעה בטעות אל שממת מרחב, בה לא נבראות צורות חדשות ואין הישרים בוחנים זוויות חדשות להתלכד בהן. לא, אולי לנקודה שלה לא יימצא מזור, אולי לא יתקיים המפגש, כשם שהיא חושדת, כשם שהיא חוששת, בעודה ממתינה כבר זמן מה.
..ובכל זאת אינה נוטשת, אינה ניגשת. ידיה נתמכות עמודי התחנה, והיא איתנה בהמתנתה. כבר זמן מה. עיניה באופק, נעצמות לפרקים. הרי אם יעבור כאן קו, בוודאי יעצור כאן, יקח אותה עימו. לא, אין זו העת לנוע עכשיו, אין זו העת. מוטב תוסיף להמתין, זה רק שאלה של זמן. עוד קצת, עוד כמה רגעים. היא תיוותר כאן, היא תהיה כאן, בתחנה.
