מסביב להר המון שבילים, נבדלים באורכיהם, בפיתוליהם. כל אחד מהם מציע נוף אחר, הרפתקאה חדשה. כולם נוחים למיטיבי לכת. מספרים, שפעם לא היו שבילים כלל. האנשים פשוט החלו ללכת, ובכפות רגליהם סללו את הדרכים. ועתה, רבות ומגוונות הם. וכל אדם יוכל לבחור בכוחות עצמו ובתנועת רגליו מהיכן יעקוף את ההר, ומאילו נתיבים יוביל עצמו קדימה. זכות הבחירה הבלתי נדלית המוענקת לברי המזל שהגיעו אל שיפולי ההר בזמן הנכון.
ובמרכז הצומת, שלט עץ קטן ודהוי ועליו מילה קצרה בודדת : "מה". איש לא זוכר מי הציב את השלט ומה זמם. איש לא יודע מה מסתתר מאחוריו. מעטים הם האמיצים החולפים על פניו וממשיכים בדרך המתפתלת אחריו. שונה היא מכל האחרות. אלה, עוקפות ובורחות ונסוגות ונעימות. והיא, אינה מתפשרת. נוסקת מעלה ללא עיכובים ועכבות. מטפסת בדרכי קוצים ומדרונים, מחליקה ומסוכנת. הנופים בה קודרים לפרקים. ההפוגות בה צנועות. סופה אינו מובטח. צליחתה אינה נתונה. ובקצה הדרך אין איש ערב לאן תגיע, אם בכלל.
הפוסעים בדרך "בשביל מה" תשושים ושותקים. מתקשים להסביר מדוע בחרו כך. האמת היא, כי מעולם לא בחרו. זו האמת שבחרה בהם ולא הרפתה מנפשם עד החלו במסע. טרדה מנוחתם כשהחלו לפסוע בדרכים העוקפות. הקציפה חלומותיהם בתערובת חונקת. קראה להם להגיע, לטפס, לגלות, ולא הבטיחה דבר.
והם? עדיין בדרך. לא יודעים מתי יושלם המסע. לא מבינים את חוקיו. לא קוראים את סימניו. אך אינם מתחרטים שהילכו בשביל מה. הרי לא בחרו בכך. הריאות הכואבות יכולות להאשים רק את הלב. כשספק פשט בשאלת קיומו, התעורר והכתיב את הדרך.
