אומץ לב

הספרים מלמדים אותנו לקבל את ההחלטה הנכונה. והסרטים מפצירים בנו לאמץ את הבחירה הראוייה. שלטי הדרכים מנחים אותנו לא לסטות מן השביל המוכר. המורים שלנו מחנכים אותנו לדבוק בחוקים. המנהלים שלנו מצפים שנמנע מהפתעות. מזג האוויר משכנע אותנו לשמור על סדר והיגיון. התמונות על הקיר מהללות את נחיצות המסגרת. השפה שלנו מנחה על כללי תחביר מחייבים. הטעם המוזיקלי שלנו מכתיב מקצב. העיתונים רודים בנו להישאר ולהישמר. החלומות שלנו מדוייקים. הפעימות שלנו קצובות. מה שהיה הוא שיהיה אלוהים נתן אלוהים לקח והשמש תזרח גם מחר. גם היא יודעת מה טוב בשבילה.

בחיים האלה אין מקום להחלטות אמיצות. הן סותרות את ההיגיון, את השכל הישר, את חוקי הטבע שעליהם ביסס האדם וודאות.

אך אם לא החיים הם שיביאנו אל אומץ הלב, שיהיה זה המוות. שההתקרבות היומיומית אליו תפיח בנו תעוזה. שהחשש מאפסיותו תניב בנו גבורת לוחמים. שכפור האדמה השקטה יזרים בנו רוח מחייה ודוחפת.

בתי הקברות מלאים מצבות ראויות של אנשים שבחרו חכם ונכון. ואין בהם זכר לאמיצי הלב. הם לעולם לא יפסיקו לחיות.

הכל בחיים שאלה של

כמו קשיש שהולך לעולמו ובכיסיו הון שצבר בעמל רב ולעולם לא ישמשו. המטבעות והוא יוותרו לעד במצב צבירה, לא יזכו להגיע ליעדם הנכסף.

כמו להתעניין בשלומו של אדם שכבר לעולם לא יסלח לך. ושניכם מביטים זה בזה ומפנימים בשתיקה את אובדן הנצח.

כמו רוצח המוצא להורג מלא חרטה וחמלה.

כמו רעיון מבריק בבור חשוך. כמו מנגינה עצובה ומרגשת באמצע ריצה.

כמו צבע מפעים ברגעי עיוורון. אדם ראוי המתכבד במקום השני. אהבת חיים המקדימה ברבע שעה את המעבר ברחוב.

כמו צמאון להתרגשות בלב מדבר צחיח. עלה סגלגל של השראה הנוחת בשלכתו על מצחו של אחר.

הכל בחיים.
עניין של.

תזמון.

מלכי החוכמה בדיעבד

מלכי החוכמה בדיעבד מתגוררים ברוב פאר והדר במגדל השן, על גבעה נישאת בצד הנכון של ההיסטוריה. ומשם, הם זוכים לתצפית זחוחה על כל מה שידעו בעבר, עד קו האופק שהיטיבו לשרטט. בימים טובים רואים מפה את ים המלח, שם הם אוהבים לצוף ביום שאחרי. במקום בו הם צודקים מצאו נחמתם. בקומות הגבוהות של היוהרה האנושית. אלה הדורשות טיפוס מיוחד. ממש כמותם, אצילי התבונה המפוקחת, נביאים הפוכים המוסרים חזיונם על שכבר ארע.

ואתה, נתין צנוע. המשך בדרכך המתפתלת בין הואדיות. צוקי ההר יסתירו את הדרך, בקיעיה עמוקים. אך בכל פנייה מוטעית ושריטה שורפת היזכר כי עודך בחיים. מעוטר בכתר פגמיך, בשרביט מסעות וגלימה דהויית נזקי שמש. עודך בחיים וזכאי אתה למות כאחד הבודדים שהעזו. כנווד המבקש להתרפק על מסעו ולהתמסר לו בכנות טהורה וצנועה. כאנוש הנברא בצלם עצמו.

רמזים חבויים

למרות שידע שזה חריג, ומעורר תמיהה בקרב האחרים, הוא לא יכול היה להפסיק. בכל דבר ועניין ניסה למצוא את הפשר הנסתר, את מוסר ההשכל, את הלקח שניתן לאמץ לחיים. המציאות, כך האמין, היא אסופה של רמזים נסתרים, מסרים חבויים. אם רק נעקוב באופן שיטתי, נאתר את הדפוס והדגם החוזר, נוכל לפצח את חידת האנשים. וכשמבינים את הדמויות הראשיות, הסיפור כולו נגלה לנגד העיניים. לא כולם מסוגלים לפענח כמובן, לא כולם מצטיינים בבלשות. אבל אלה שטובים בכך עשויים לגלות עולם שלם ונסתר הנחבא מאחורי המצוי. לעולם לא יתפשרו יותר על הפשוט והבהיר. 

וכך - ניהל מעקבים סמויים אחר התנהגותם של החשודים ממרחק. הביט כיצד הם עורמים כמויות מזון חריגות בצלחות שלהם והסיק על אנוכיותם. הביט כיצד הם מאבדים שליטה תחת לחץ ופסק אמירות נחרצות על מידת חוכמתם ויכולתם לעמוד בעומס. חילץ מנגינתם את האופן בו שרו את חייהם. ליקט מאופן אחיזת הסיגריה את קווי תבונתם. הוא ראה כיצד הם רצים למרחקים והבין כיצד הם חושבים בטווחים קצרים. הוא ניתח את האופן בו הם מתלבשים וחשף כיצד הם אוהבים. הוא התבונן על כפות הידיים וראה את הלב, חדר דרך ההבעה בעיניים אל רזי הלשון. קיטלג את האנשים על פי תכונותיהם על בסיס התנהלותם השגרתית, היומיומית. תפס אותם כשהם חשופים ולא חושדים - מפזרים רמזים מבלי משים, כשהם נטולי מסכות והצגות. הוא לא החסיר אף פרט ואף התנהלות ואסף את החלקים הקטנים בתיקים דמיוניים שנאספו תמידית בידיו הבוחנות. לעיתים היה צריך להתאמץ ולעיתים מיהרו הנתונים להסגיר עצמם בפניו. הוא לא הסכים להתעלם מדבר ולא סירב לשום רמז, פרט לאלה הברורים והמובנים מאיליהם. אלה לא שירתו את אמנות הבילוש, אמר. הם נהירים לכל, ואינם ראויים למי שמתיימר להבין את המעבר, לחפש את האוצר דווקא במקום אחר, בלתי צפוי ובלתי נגיש. המילון לשפת האנשים אינו מצוי במקום מרוכז, אמר לעצמו. הוא שבור ומבוזר באלפי מבטים, חלקי משפטים, צחוק מזויף ואופן אחיזת המזלג. 

וכשמאס במשחק שהמציא לעצמו, פנה לשעשוע אחר והחל לפצח צירופי מקרים אקראיים. מצא עונג רב בשיר המכאיב ההוא שפילח את שלוותו ותהה לפשר עיתויו. הניח כי אין מקריות בכך שהשורה ההיא בספר צדה את עיניו בדיוק בסיום השבוע ההוא. הסיק כי הרבה מסתתר מאחורי הפגישה המקרית ברחוב שקיווה כי לא תתקיים. חש שכל היתקלות והתפתחות מבויימת כהלכה, משורטטת ביד אומן הכותב עבורו את סיפור חייו המתהווה. והוא, כשחקן צייתני, מחוייב לזהות את הרמזים המוטמנים באקראיות המזוייפת ולמצות מהם הוראות פעולה והתנהגות להמשך חייו.

יום אחד ודאי יחדול מכל זה. וסביר שיהיה זה ברגעיו האחרונים, עת יטפס על עץ גבוה מדי, יכרות בטעות את הענף עליו יישב ויושלך בשגגה אל הבור שכרה בעצמו. חבל שכבר לא היה יכול לנכוח שכל זה התרחש. מעניין מה היה אומר וכיצד היה מסביר ומפרש. אולי זה כבר לא חשוב. אולי אף פעם לא היה.