כל אחד אומר שהוא רוצה להיות מאושר. כששואלים אותו מה הוא מאחל לעצמו, או כשהוא חושב בינו לבין עצמו. כשהוא מפזר ריס בנשיפה או מכבה אורות, כשהוא מביט אל הריח שקוע חלומות, כשהוא בוהה בעונות השנה או שקוע אבוד בעבודתו. כל אחד משוכנע שהוא רוצה להיות מאושר, ולוחש זאת לעצמו לפני שהוא הולך לישון. ולפעמים מספר לחבריו. אך לרוב בשקט, בסוד, בהסתר. כי בעולמנו, האושר הוא גחמה מותרת, אך מוטב שלא להתפאר בה. כי כאן צריך לעבוד, ולהילחם. ובזמן הפנוי לסייע ולהתנדב. וכאן האושר של כולם צריך להיות שוויוני. אז נכון שחלק מאושרים יותר, אך מוטב שילחשו זאת בשקט. כי זה לא שזו בושה להיות מאושר, אבל לא חייבים לזעוק זאת באזני כל. עוד יעירו הצעקות את החולמים המאמינים שעוד יבוא יום ויצטרפו למעגל האושר. הותירו אותם חולמים, פן יבינו.
...אך האם מצב טבעי הוא זה, בו נבוכים אנו לחתור במודע אל האושר? להשקיע זמן ומשאבים כדי לקדמו? ומהו המחיר ששילמנו כולנו בעבור הבושה הזו? ההססנות? הקישור האלים והאכזרי בין החתירה הפרטית לאושר לתאוות בצע? עשיית הטוב לעצמך והאגואיזם? ההתחסדות הזו שכל תכליתה לקדם רעיון של שכר ועונש בעולם הבא, ועל הדרך לגמד את נפלאות העולם הזה, ולפזר הבטחות שווא כי נצחי הוא, כי לנצח ימשכו נעורינו...
"קבלו את העובדה שהשגת אושר היא התכלית המוסרית היחידה של חייכם", אומרת לנו אן ראנד במרד הנפילים בשפתה הבוטה והקיצונית. "האושר - לא כאב, לא סבל, לא כפרה עצמית אווילית - הוא ההוכחה האחת ליושרכם המוסרי, כיוון שהוא ההוכחה והתוצאה לנאמנותכם לערכיכם. אושר הוא האחריות שממנה אתם פוחדים, כיוון שהוא מחייב משמעת עצמית הגיונית שלא הצלחתם עד כה לסגל לעצמכם - והעליבות המתמדת של ימיכם היא המצבה להתחמקותכם מהידיעה שאין לאושר תחליפים מוסריים, שאין פחדן בזוי יותר מהאדם אשר ערק מהמערכה להשגת אושרו ושמחתו, מהאדם החושש לדרוש את זכותו להתקיים, החסר את הנאמנות והאומץ הדרושים כדי לחיות, תכונות שיש לכל פרפר או פרח השואפים אל אור השמש... למדו להעריך את עצמכם, להלחם למען אושרכם, וכאשר תלמדו כי גאווה היא סיכום כל המידות הטובות, או-אז תלמדו לחיות כבני אדם..."
לעולם לא נדע את האמת באשר לאופן בו נדרשים אנו לחיות את חיינו, והאמת היא כי לא נדרשת היא. ובין אם מאמינים אתם בפשרה, או סבורים אתם כי זו הפשרה היא אם כל חטאת, אין עוררין כי גם לעשיית האושר הפרטי מקום של כבוד בעולמנו. ראוי נא כי נוציאו ממחבואו וננקה אותו פירורי בושה ועלבונות שדבקו בו. נכון הוא שנמצא לו מקום של כבוד בין יעדי חיינו. מוטב הוא שנישא אותו בגאון בצד עשייתנו לאחר, בתוך דאגתנו לכלל. ובעיקר משום הבנתנו העמוקה, כי האדם שאינו אוהב את עצמו לעולם לא יאהב אחר. האדם שאינו דואג לעצמו לא יוכל לתרום לזולת. אשליות אלה קצרות מועד, ובסופן התפכחות דואבת. גם האלוהים מוגבל ביכולתו לדחוף את האדם אל מחוז חפצו. גם ההורים, גם החברים. את הצעדים האמיצים נדרשים האנשים לעשות בכוחות עצמם. ואין כנראה בעולם כולו אמירה מכאיבה וקשה מזו. כי יש בה מסר נצחי שלא כולם יודעים להפנימו. האושר, כך אומרים, מלא חברים, אהבה ונופים. אך הדרך אליו, הדרך המפותלת והקשה, מלאת בדידות וחשיכה. מיועדת היא רק לאמיצים ביותר. לאלה היודעים להושיט יד לעזרה, ולמצוא בעזרתה את ידם השנייה.
