ראתי הבוקר באינטרנט, ששירות חדש של גוגל מאפשר להוריד תוכנה חדשה וחינמית שתתאים את GMAIL באופן מושלם ואולטימטיבי לחיים של המשתמש. הובטח שם, שהשירות החדש הזה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים – שהפעם באמת המציאות תעלה על כל דמיון ושלא נוכל בכלל להאמין שיכולנו להסתדר קודם לכן ללא המוצר המפתיע הזה. נמלאתי סקרנות ומיהרתי להוריד את התוכנה. התעלמתי מכל השורות שהזהירו כי מדובר בגרסת בטא והחברה אינה לוקחת אחריות על תקלות שעדיין יכולות להימצא במערכת החדשה. התקנתי, ופתחתי את החשבון שלי באתר.
כגודל הציפייה כך גודל האכזבה – אין שינוי. האתר נפתח באותו אופן, ונראה שאין שום אופציות חדשות. בפינה השמאלית העליונה, הופיעו כתמיד ארבע האפשרויות המוכרות. בחרתי בראשונה: "פתח חלון חדש". מיד לאחר מכן, משב אוויר עצום זרם בפניי ולמולי ניצבה מסגרת שקופה באמצע החדר, כשסרט וידאו מוקרן בתוכה. הקפתי אותה מכל הכיוונים, ולא האמנתי למראה עיניי. היא לא הייתה מחוברת לשום מקור אנרגיה ולא זיהיתי שום מקרן מחובר לתקרה. באמצע שומקום צפיתי בחלון החדש הזה, וצפיתי בסרט עלילתי שלמרבה ההפתעה השחקן המרכזי בו היה – אני. אלא שהשחקן הראשי הזה לא בדיוק עשה דברים שעשיתי בעבר, או שאני חושב שאעז לעשות בעתיד. הוא טייל במקומות מטורפים בעולם, פגש אנשים חדשים, סידר לעצמו את יומו בדרכים שונות ומשונות. הוא העז והתפרע, השתולל ושיחק. לקח את החיים הרבה יותר בקלות, כמו שרק שחקנים בסרטי פעולה מפתיעים עושים. הוא חי בסרט – ונהנה מכל רגע. המון הרפתקאות נגלו לפניי בחלון החדש. אבל אחרי שהרגשתי שזה קצת יותר מדי, סגרתי אותו.
המשכתי לאפשרות הבאה – "הדפס הכל". קליק קצר ולפתע סחרור פתאומי ואני מוצא עצמי ליד שולחן וערימת מחברות וקלסרים אימתנית לצידי. מסיבה שלא הייתה ברורה לי, חשתי דחף בלתי מוסבר לשבת ולכתוב. רשמתי במהירות ורציפות ושפכתי את ליבי דף אחרי דף. לא יכולתי לעצור מלהכתים את דפי המחברות בסיפורים, מחשבות, רעיונות, תהיות, דילמות, חוויות. ברגע שסיימתי למלא דף, דף נוסף נפתח בפני ולא קטעתי את הכתיבה למעט כאשר הייתי צריך להחליף דיו בעט (קצת הצחיק אותי שהדיו יותר יקר מהעט עצמה). המפתיע מכל היה שככל שכתבתי יותר, כך הרגשתי נקי ומשוחרר יותר. הנשימה שלי התאווררה, הצעדים שלי הפכו נוחים ובטוחים יותר. הרגשתי כאילו מילאו אותי בחמצן חדש, משופר. נולדתי מחדש דרך שטף הוידויים שזרם מבין אצבעותיי אל הדפים הנערמים. רק כאשר חשתי עייפות מחלחלת, קטעתי את פעולת ההדפסה.
נאמן לסדר הפעולות, לחצי על אופציית "כווץ הכל". למה שקרה עכשיו לא הייתי מוכן לחלוטין – לחיצה זריזה ומצאתי עצמי משוגר במהירות בלתי רגילה אל החלל. הספקתי להביט למטה ולהבחין בכדור הארץ מתרחק ממני, מצטמצם ומקבל ממדים חדשים, של כדורסל, כדור טניס, גולף ולבסוף – גולה זעירה משוטטת במרחק. צפתי שם בעלטה, לגמרי לבדי, שברקע רק צלילים דהויים של להיטי שנות השמונים ששודרו דרך צלחות רדיו אימתניות בניסויים חשאיים של נסא"א לפני שלושים שנה. לא יכולתי לזהות שום דבר בכדור – לא יבשות ולא אוקיינוסים, וודאי לא אנשים או מבנים. עוד פחות מכך יכולתי להצביע על בעיות או אתגרים, מתחים או אויבים. כשהכל כל כך קטן, איך אפשר בכלל לשים לב מה טוב ומה לא. שום דבר לא הפריע – ולא יכול היה להפריע – לציפה הבלתי פוסקת שלי. ואיכשהוא, למרות שהייתי שם כל כך לבד ובחשכה, הרגשתי מצוין. לראשונה מזה הרבה זמן דבר לא הטריד אותי, שום דבר לא הפריע לצלילות מחשבתי. הסתובבתי על גבי וזיהיתי כוכבים רחוקים ומנצנצים, הזדמנויות חדשות, גלקסיות רחוקות ומזמינות שטרם נתגלו ויכולות לשמש מקלט נאמן לכל אסטרונאוט הרפתקן. שום דבר לא היה כואב יותר, דבר לא שרט, צרם או צרב. רק יופיו של היקום ופלאי קיומו הציפו אותי באותו הרגע. אחרי דקות ארוכות (שהרגישו כמו שנות דור, או שנות אור), גברה סקרנותי והרחבתי מחדש את התוכנה. בצניחה חופשית מסחררת נחתתי שוב על כסאי מול המסך.
עתה נותרה שם רק עוד אופציה אחת - "העבר לכל הנמענים". הפעם, לשם שינוי, היססתי. כמובן שהייתי סקרן מאוד, אבל פחדתי שלחיצה על האופציה החדשה תסיים את ההרפתקה הזו. בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק והקשתי. וכך מצאתי את עצמי מול הבלוג הזה.
