יום שלישי, 28 בדצמבר 2010

Glife


ראתי הבוקר באינטרנט, ששירות חדש של גוגל מאפשר להוריד תוכנה חדשה וחינמית שתתאים את GMAIL באופן מושלם ואולטימטיבי לחיים של המשתמש. הובטח שם, שהשירות החדש הזה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים – שהפעם באמת המציאות תעלה על כל דמיון ושלא נוכל בכלל להאמין שיכולנו להסתדר קודם לכן ללא המוצר המפתיע הזה. נמלאתי סקרנות ומיהרתי להוריד את התוכנה. התעלמתי מכל השורות שהזהירו כי מדובר בגרסת בטא והחברה אינה לוקחת אחריות על תקלות שעדיין יכולות להימצא במערכת החדשה. התקנתי, ופתחתי את החשבון שלי באתר.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה – אין שינוי. האתר נפתח באותו אופן, ונראה שאין שום אופציות חדשות. בפינה השמאלית העליונה, הופיעו כתמיד ארבע האפשרויות המוכרות. בחרתי בראשונה: "פתח חלון חדש". מיד לאחר מכן, משב אוויר עצום זרם בפניי ולמולי ניצבה מסגרת שקופה באמצע החדר, כשסרט וידאו מוקרן בתוכה. הקפתי אותה מכל הכיוונים, ולא האמנתי למראה עיניי. היא לא הייתה מחוברת לשום מקור אנרגיה ולא זיהיתי שום מקרן מחובר לתקרה. באמצע שומקום צפיתי בחלון החדש הזה, וצפיתי בסרט עלילתי שלמרבה ההפתעה השחקן המרכזי בו היה – אני. אלא שהשחקן הראשי הזה לא בדיוק עשה דברים שעשיתי בעבר, או שאני חושב שאעז לעשות בעתיד. הוא טייל במקומות מטורפים בעולם, פגש אנשים חדשים, סידר לעצמו את יומו בדרכים שונות ומשונות. הוא העז והתפרע, השתולל ושיחק. לקח את החיים הרבה יותר בקלות, כמו שרק שחקנים בסרטי פעולה מפתיעים עושים. הוא חי בסרט – ונהנה מכל רגע. המון הרפתקאות נגלו לפניי בחלון החדש. אבל אחרי שהרגשתי שזה קצת יותר מדי, סגרתי אותו.

המשכתי לאפשרות הבאה – "הדפס הכל". קליק קצר ולפתע סחרור פתאומי ואני מוצא עצמי ליד שולחן וערימת מחברות וקלסרים אימתנית לצידי. מסיבה שלא הייתה ברורה לי, חשתי דחף בלתי מוסבר לשבת ולכתוב. רשמתי במהירות ורציפות ושפכתי את ליבי דף אחרי דף. לא יכולתי לעצור מלהכתים את דפי המחברות בסיפורים, מחשבות, רעיונות, תהיות, דילמות, חוויות. ברגע שסיימתי למלא דף, דף נוסף נפתח בפני ולא קטעתי את הכתיבה למעט כאשר הייתי צריך להחליף דיו בעט (קצת הצחיק אותי שהדיו יותר יקר מהעט עצמה). המפתיע מכל היה שככל שכתבתי יותר, כך הרגשתי נקי ומשוחרר יותר. הנשימה שלי התאווררה, הצעדים שלי הפכו נוחים ובטוחים יותר. הרגשתי כאילו מילאו אותי בחמצן חדש, משופר. נולדתי מחדש דרך שטף הוידויים שזרם מבין אצבעותיי אל הדפים הנערמים. רק כאשר חשתי עייפות מחלחלת, קטעתי את פעולת ההדפסה.

נאמן לסדר הפעולות, לחצי על אופציית "כווץ הכל". למה שקרה עכשיו לא הייתי מוכן לחלוטין – לחיצה זריזה ומצאתי עצמי משוגר במהירות בלתי רגילה אל החלל. הספקתי להביט למטה ולהבחין בכדור הארץ מתרחק ממני, מצטמצם ומקבל ממדים חדשים, של כדורסל, כדור טניס, גולף ולבסוף – גולה זעירה משוטטת במרחק. צפתי שם בעלטה, לגמרי לבדי, שברקע רק צלילים דהויים של להיטי שנות השמונים ששודרו דרך צלחות רדיו אימתניות בניסויים חשאיים של נסא"א לפני שלושים שנה. לא יכולתי לזהות שום דבר בכדור – לא יבשות ולא אוקיינוסים, וודאי לא אנשים או מבנים. עוד פחות מכך יכולתי להצביע על בעיות או אתגרים, מתחים או אויבים. כשהכל כל כך קטן, איך אפשר בכלל לשים לב מה טוב ומה לא. שום דבר לא הפריע – ולא יכול היה להפריע – לציפה הבלתי פוסקת שלי. ואיכשהוא, למרות שהייתי שם כל כך לבד ובחשכה, הרגשתי מצוין. לראשונה מזה הרבה זמן דבר לא הטריד אותי, שום דבר לא הפריע לצלילות מחשבתי. הסתובבתי על גבי וזיהיתי כוכבים רחוקים ומנצנצים, הזדמנויות חדשות, גלקסיות רחוקות ומזמינות שטרם נתגלו ויכולות לשמש מקלט נאמן לכל אסטרונאוט הרפתקן. שום דבר לא היה כואב יותר, דבר לא שרט, צרם או צרב. רק יופיו של היקום ופלאי קיומו הציפו אותי באותו הרגע. אחרי דקות ארוכות (שהרגישו כמו שנות דור, או שנות אור), גברה סקרנותי והרחבתי מחדש את התוכנה. בצניחה חופשית מסחררת נחתתי שוב על כסאי מול המסך.

עתה נותרה שם רק עוד אופציה אחת - "העבר לכל הנמענים". הפעם, לשם שינוי, היססתי. כמובן שהייתי סקרן מאוד, אבל פחדתי שלחיצה על האופציה החדשה תסיים את ההרפתקה הזו. בסופו של דבר לא יכולתי להתאפק והקשתי. וכך מצאתי את עצמי מול הבלוג הזה.  

מאבק בטפל ובתפל

בדרכי לשיעור עצרתי בקפטריה והזמנתי הפוך וסנדוויץ' חביתה, כפיצוי על ארוחת הבוקר שפספסתי. המוכר מיהר לספק צרכיי ונקב בעלות - 16 שקלים. שילמתי והרהרתי בשלטים שפוזרו באחרונה ברחבי האוניברסיטה, קוראים לשוכניה להתמרד כנגד עושק הקפיטריות. ואיכשהוא, לא חשתי שגוזלים ממני את מיטב משאביי. לפני כשבוע קניתי כריך וקפה בתחנת הרכבת בתל אביב, ושילמתי לתדהמתי יותר מכפול. כאשר אני רוכש קפה ומאפה בצבא אני משלם אמנם מעט פחות - אבל ההפרש לא עולה על 2-3 שקלים. בכל מקרה, לא הצלחתי למצוא בתוכי זרמי עצבנות חבויים המבקשים בסתר ליבי להפוך את הדוכן - שילמתי בצייתנות והלכתי לשיעור.


שלא תבינו לא נכון - אני בעד מאבקים צודקים, וגם המאבק בקפיטריות נראה לי ראוי ונכון. אבל אני לא חושב שהוא הכי חשוב. הבעיה שלי עם הסנדוויץ' בקפטריה לא הייתה עלותו - כי אם טעמו. אמנם קיבלתי את מה שהזמנתי - בסנדוויץ' אכן הייתה חביתה, או משהו דומה לכך. אבל הטעם היה פשוט נורא - לחם יבש עם חסה רדומה וחביתה אדישה. השעמום בפה שלי זעק לאתגרים, לחוויות - ונותר ברצונו. מה שמציק לי לגבי סעודת הקפה הזו היה איכותה ולא עלותה, שילמתי במיטב כספי וקיבלתי מוצר וותרני, שאינו משתדל. לא נותר לי אלא לתהות, מה יוליד המאבק על מחירי הכריכים. אם זו התמורה ל-16 שקלים, מה נקבל בפחות?


מובן שאין בי די חוצפה כדי לבזבז את זמנכם בדיון מעמיק בסוגיות קולינאריות. התהייה שלי היא לגבי היעדים שבהם אנו בוחרים למקד את מאבקינו. המאבק על עלות וכמות הוא נוח יחסית - זה מצטלם טוב, זה משכנע. זעקות שבר ומחאה נגד עושק סוחפות את ההמונים, והנצחון בהם ברור וקל למדידה - מפחיתים מחיר או לא מפחיתים. ואולם, איך אפשר לנהל מאבק על איכות? איך אפשר לנסח סיסמאות שיקראו לשיפור מרקם החביתה או יחליפו את סוג הקפה? ומי אמר שבכלל חייבים לנו כריכים טובים יותר? אולי זה בכלל לא ענייננו? אנחנו נדרשים להסתפק במחאות על המחיר, ומה שעושים עם הכסף שלנו זה עניינם של המוכרים גרידא.


התשובה שאני מוצא עלולה לאכזב חלק מהאנשים. אני לא חושב שאפשר למחות על איכות בכלים האלה. אני חושב שהמאבק הזה הרבה יותר מורכב, מתוחכם, מסובך מכדי לנסחו על כרזה ולתחמו למפגני עוצמה פוליטיים בין השיעורים. המאבק על איכות מחייב הידברות, תהליכי חשיבה, דיונים מעמיקים. הוא מצריך שיתוף פעולה, יצירתיות, איזון בין רצוי למצוי. שינוי מהותי, שיוביל לשדרוג איכותי, אינו מתאים לכל אחד. הוא לא ניתן לניהול באמצעות מגאפונים, ולא תמיד ניתן לשווקו בצבעים זוהרים. אבל לדעתי, הוא הרבה יותר חשוב ומשמעותי.


למה הדבר דומה? לקריאות אנשי התרבות להפחתת "שעות הריאליטי" בטלוויזיה מבלי להציע ברצינות מה צריך לשדר במקום, תביעות המרצים לכמות מסויימת של עמודים או מקורות בעבודה מבלי לעמוד בכובד ראש על תוכנה, דיונים תקציביים התובעים להעלות או להפחית תקציב מבלי לדון לאן הולכים הכספים, עיסוק בלתי פוסק בכמה עשייה הוביל ארגון מסויים, או חברה מסויימת או ממשלה מסויימת - מבלי לדון בכובד ראש במשמעויות, בהשפעה ובתרומה. אנחנו מדברים על כמות כי זה נוח יותר, וזונחים את האיכות כי היא מבלבלת אותנו ומחייבת אותנו מעל הראש לקבל אחריות ולהכריע - מה אנחנו רוצים. עד שנקבל החלטה בנושא, שתהיה נבונה ומושכלת - נמשיך בתשובה המתבקשת והבלתי מספקת. מה אנחנו רוצים? יותר.

יום רביעי, 22 בדצמבר 2010

שלוש נשים שנקלעתי לדרכן


1.

דלתות המעלית נפתחו וקלטו אותי לשלהי שיחת ההכרות ביניהם. "זה יהיה טוב אם תוכלי לבוא בימי ראשון. את יכולה SUNDAYS?", "YES", היא משיבה בשקט צנוע. "תראי, בינתיים זה רק לשעתיים, אבל יכול להיות מאוד שבקרוב נעבור למשרד חדש, NEW OFFICE, ואז יהיה יותר עבודה ויותר שעות. וזה גם אומר MORE MONEY". הם משוחחים, אבל לא מסתכלים זה בעיני זה. הוא גבוה ממנה, ומדבר בקול רם שהדהד בין כתלי המעלית. היא בקושי דיברה, גון עיניה הבהירות מרצד על צבע פניה הכהים. "נתחיל ונראה כבר מה יהיה", הוא פוסק והיא מהנהנת קלות. "תגידי, דרך אגב, את יכולה גם רביעי? WENDSAY?". "NO WENSDAY, SUNDAY". "אוקי, שיהיה בינתיים יום ראשון", הוא אומר לה, "YOU'RE THE BOSS".

2.
משקפי השמש המאסיביים לא אפשרו לי לראות את המבט שלה, והליכתה המהירה הקשתה עליי להדביק את צעדיה. אין ספק שהיא נראתה מצוין – תסרוקת אופנתית, מאופרת, שמלה קצרה, הדוקה ואדומה, ומעיל אפרפר מונח על כתפיה. השריקות החלו כבר בתחנת הדלק, ונמשכו ביתר שאת במוסך. הם לוו בהזמנות מפתות לחבור לפגישה עסקית, או לכוס קפה שחור על חשבון הבית וכבודה הרמוס. העניין מתרחש באמצע היום ברחוב סואן בתל אביב. כולם עדים, ומקבלים בהבנה. כשחלפה ליד שלישיית גברים שהיו בעיצומה של שיחת וועידה, הביאה לקטיעת הדיון, ולמחמאות עזות על בחירת הצבעים של לבושה. והיא הוסיפה ללכת, שותקת. סופגת את כל הרפש הזה, ומישירה מבט, מאיצה קצב הליכתה. ודומייתה הייתה צורמת ומטרידה כל כך, שנייה רק לשתיקתי, מביט זעוף, נפגע בשבילה, וממשיך ללכת.

3.
היא יושבת בגבה אליי, חולצתה ארוכה ושחורה, בד לבן עוטף בנחישות את שערותיה הארוכות. ביד קפוצה היא אחוזת את מכשיר הטלפון הנייד ומדברת בקול רם, קוטעת את חוטי מחשבתי ואינה מאפשרת לי לסיים את קריאת הספר.
"הכל בידי שמיים, הכל בידי הבורא", היא מפצירה בבן שיחה האלמוני. "אני לא מוטרדת, תקשיב אני לא מודאגת לרגע. קדוש ברוך הוא נתן לנו פרנסה אז תהיה פרנסה, בעזרת השם. אתה ואני שנינו ניצבים מול קדוש ברוך הוא, הוא שישמור עלינו וזה מה שחשוב". היא ממשיכה – "ממי, אל תדאג אני אומרת לך. אל תבלבל. שום דבר בעולם לא מצדיק עלילות ושקרים, בשביל זה יש בורא עולם, יתברך שמו. הוא דואג לנו... מה לא ככה? אין מה לדאוג".
 מימיי לא שמעתי אישה כל כך מודאגת.

יום שלישי, 21 בדצמבר 2010

כיצד אתם נוהגים?

לא הרבה דברים מוציאים אותי משלוותי, באמת. אני ממש משתדל לשמור על קור רוח ומזג נעים למול מאמצים חוזרים ונשנים של אחרים להכעיס ולעצבן, במזיד או במכוון או דווקא. אבל יש דבר אחד, מעשה ספציפי מסויים, שפשוט מוציא אותי מדעתי לחלוטין. לא רק בתקופה האחרונה, מאז ומתמיד. אני מדבר כמובן על עקיפה בתור - המעשה שלא יעשה, החטא שלא יסולח.


הבוקר המתנתי בטור מכוניות שהמתין בסבלנות לרמזור קצר בדרך להר הצופים. אחת המכוניות חלפה על פניי, אפילו לא הציצה ולא האטה - שעטה קדימה אל סף הרמזור וחתכה את כל הממתינים המנומסים. אני מדגיש את זה כי לפעמים קורה שמתבלבלים על הכביש, לפעמים מפספסים פניה ומתקנים ברגע האחרון, נסמכים על נדיבות האחרים. אבל כאן מדובר במקרה אחר - ישנם נהגים שפשוט מתעלמים מכולנו, מחוקי המדינה, מזמנם של האחרים - ולטענתי גם מכבודם. הם פשוט רואים עצמם ממהרים יותר, חשובים יותר. לא אכפת להם אם בטור הזה יושבים סטודנטים מאחרים, נשים בהריון או אראלה ממפעל הפיס בדרכה לבשר חדשות לעוד לקוח מופתע. הם פשוט חותכים כי ככה הם רוצים כרגע, עיוורים לסביבתם. כשעוקפים אותי אני כמעט מרגיש כאילו העוקף עבר לידי וירק בפרצופי - אומר לי: "שמע, אני חשוב ממך - וזכותי להיכנס לפניך". הוא אפילו לא מחכה לתגובה - ממשיך ומסתער, במקרה הטוב מגחך שבע רצון, ובמקרה השכיח - אדיש ושקוע בעצמו.


כשם שאני לוקח את העקיפה באופן אישי, אני מייחס משמעות אישית גם לעוקפים. אולי אני מעט קיצוני בנושא הזה, אבל מאז ומתמיד ראיתי בדפוסי הנהיגה בכביש בבואה מייצגת של התנהגות הזולת. כמובן שזה לא נכון בכל המקרים, אבל אני מנסה ליישם את זה למשל על מקרה המבחן המהימן ביותר עבורי - אני. אני מוכן להעיד ולהתחייב שלעולם לא אעקוף - לא בתור לבנק, לא במסעדה, לא בכביש. שום מצב או תרחיש לא יגרמו לי לשנות את נחישותי בנושא - לא אעז לכופף את החוקים גם במחיר של איחור או יאוש. אני לעולם לא אעשה זאת, ומכאן מגיע למסקנה שיש מי שדווקא מוכן לעשות זאת בהתאם לצורך, ויתרה מזאת - יש מי שעושה זאת ללא היסוס.


לאחרונה אני נתקל בתופעה חדשה - יש המגדילים ועושים ובהפנותי אליהם הערת נזיפה מתבוננים בעיניים תמות ומתנצל: "הא, יש כאן תור?". כאילו מבקש להבהיר בטון אפולוגטי - שלום לך תושב יקר, אני עולה חדש מארץ רחוקה. במולדתי, אין אנו מקפידים לעמוד בתורים. אצלינו במדינתנו רוויית המשאבים, יש מקום לכולם. אין צורך להסתדר בטורים, כולם יכולים לקבל הכל בעת ובעונה אחת וללא הפסקה. ואני, מקומי מסביר פנים, נדרש לחייך בהבנה מאופקת ולהגיב בוותרנות - הא, זה בסדר אחי. קורה לכולם - וברוך הבא לארץ הקודש. אבל שום קדוש לא מבקר כאן, מדובר בתירוץ שלרוב זוכה לכל היותר לתגובת הרמת גבות אדישה מפניי. אין אצלי מחילות לעקיפות - הזמן של כולנו שווה, ואין כאן שווים יותר.


אז כפי שניתן היה להבין בין השורות, אני לא מגלה אדיבות כלפי עוקפים. אני לא מקבל אותם בהבנה, אני לא "זורם" איתם, ובמידת האפשר אני אפילו מנסה לשבש להם את התוכניות. גם כשהם עוקפים אותי וגם אחרים. בנוסף, אני מקפיד לא לעקוף בעצמי - ולא משתף פעולה עם חברים שלפעמים זוממים לקצר טווחים. לעקוף זה נגע חברתי, זה פגם וכתם על הסולידריות הקולקטיבית. מדובר בתופעה שחשוב לכולנו לעקור אותה דווקא משום שאינה עומדת בפני עצמה. היא מעידה על זרמים עמוקים וכואבים יותר, של חוסר התחשבות ואפאטיות, אנוכיות ויהירות. אפשר גם אחרת - אם נדע לכבד אחד את השני בתור נוכל להפגין אנושיות רבה יותר - נפנה את מקומינו למען קשיש או נכה, נגלה פנים אדיבות אל בקשות חריגות. אבל כל זה יתאפשר רק כאשר יגבר האמון וההבנה הדדית בין הממתינים. בסופו של דבר, אנחנו פועלים בתוך מסגרות נורמטיביות מתעדכנות, וההשפעה שלנו עליהן גדולה מכפי שנדמה. כמו תמיד, זה מתחיל בנו. באיך שאנחנו חושבים וכמה שאנחנו מתחשבים. ובעיקר - כיצד אנחנו נוהגים, ולא רק בכביש.