קיווינו שהיא לא תשאל, אבל אחרי כמה דקות הנהגת הרימה את הראש למראה והתעניינה: "לאן בדיוק אתם רוצים להגיע?". שאלת השאלות. ואנחנו מיהרנו לשלוח חיוך של נימוס ומבוכה והסברנו שאין לנו מושג. "קיווינו שאולי את תגידי לנו". היא הנהנה ולא נראתה מופתעת. "יש כאן הרבה אפשרויות. אבל נדמה לי שהטובה מביניהן היא המסעדה כאן בפינה. קוראים לה בואנה ויסטה. אומרים שיש כאן אחלה אייריש קופי, וזה מה שעושה אותה כל כך מפורסמת".
קשה היה לפספס את הדי הפרסום. כל השולחנות היו תפוסים, גם בחדר האחורי ששמור רק למי שהמלצרית חפצה ביקרו. המלצריות כולן התאפיינו בגיל שנשק לשישים וחצאיות שנשקו לברכיים. החיוך של המלצרית שלנו היה מריר במיוחד, כזה שמשתבח רק אצל המלצריות הוותיקות באמת, שכבר קיבלו כל הזמנה והגישו את כל המנות. "אין כאן תור", היא מסבירה לי בגוון מתנשא של מסעדות שזכו לתהילה, "אבל אנחנו משתפים שולחנות. תמצאו שולחן שיש בו מקומות פנויים ואל תהססו להצטרף".
רגע לפני שאני מוותר ויוצא, אני קולט בזווית העין ליד היציאה שולחן לשישה, שישבו בו זוג מבוגרים. אני שולח מבט בוחן לעברם והגבר ממהר ליזום מגע: "בחור צעיר, אתה רוצה להצטרף אלינו? אל תתבייש! בוא תשב". אני מסמן לכל המשפחה לבוא אחריי ואנחנו מתאחדים לשולחן מלא.
"איך שמעתם על המקום הזה?", האישה מתעניינת. אני מסביר לה שנהגת המונית המליצה בחום. היא מהנהנת בהבנה ואז שואלת שוב: "כן, אבל איך שמעתם על המקום?". אני עונה את אותה התשובה אבל בנימה תקיפה ומבוססת יותר. הפעם נראה שהיא משתכנעת. "לא טעיתם!", בעלה מצטרף. "תאמין לי - זו ארוחת הבוקר הכי טובה בעיר. אני יודע את זה בוודאות. אני ואשתי מטיילים הרבה, בכל העולם. כל פעם אנחנו מגיעים ליומיים, כלומר לשני לילות ולשלושה ימים, והדבר הראשון שאנחנו מבררים זה איפה אפשר לאכול את ארוחות הבוקר הטובות ביותר".
הוא מחכה שאני אשאל אותו מה השיטה, והוא עונה רגע לפני. "אתה מבין, בכל פעם שאנחנו מגיעים לעיר, אנחנו נכנסים לאיזו מסעדה טובה ומתידדים עם הטבח. אחרי שעה או שעתיים, אני שואל אותו - תגיד, כשאתה לא נמצא במסעדה שלך, באיזו מסעדה אתה אוכל?". אחרי שאוספים מספיק תשובות, אני מגיע למקום שכל הטבחים מעדיפים. זה הסוד. "אז אתה בעצם משתמש בסוד של האינטרנט, רק בלי אינטרנט?", אני מנסה להבין. הוא עונה "בדיוק!", וניכר שלא הבין מה אמרתי.
"המקום הזה מפורסם בעיקר כי כאן המציאו את האייריש קופי! ידעתם את זה?", הזקן ממשיך. אנחנו מסתקרנים ולומדים שהתחילו להגיש את זה כאן כבר לפני יותר ממאה שנה, והטעם רק השתבח עם השנים. ברמן מבוגר עם שיער לבן מעמיד שורה ארוכה של כוסות לאורך הדלפק ומוזג במקצוענות לאורך השורה כמות מדוייקת שתספיק למבול ההזמנות שנוחת כל רגע. כשהמלצרית שואלת אותנו מה נשתנה, אני משיב לה בחיוך שהיא יכולה לנחש, והיא צועקת לברמן: "תכין עוד שניים". ההמלצות היו מדוייקות - המשקה היה טעים ומדוייק, וסובב את הראשים ואת השיחה שלנו למקומות הנכונים.
"אתם בטח חושבים שאני מדבר הרבה", הוא פותח ללא התנצלות, "וזה בטח קשור לאייריש קופי". אבל לנו אין תלונות. למרות שלא ידענו לאן אנחנו נוסעים, סביב השולחן הזה התמלאנו תחושה שהגענו למקום הנכון. וכך תוך כמה דקות קיבל כל אחד מאיתנו סיפור קטן שחיבר אותו לזוג החייכן הזה - הגבר כבר בן 88 אבל כשהיה צעיר למד הנדסה כמו אבא שלי, אחר כך עשה תואר בעסקים והמשיך משם לדוקטורט במשפטים. הם גרים בלוס אנג'לס, רוקדים טנגו מדי פעם בניו יורק, מטיילים באירופה ובמערב. חוץ מלעבוד הוא היה ספורטאי. הוא רץ מרתונים וקיבל גם מדליות בשחייה. הוא רץ ושחה עד לא מזמן, כשהיה צעיר יותר, רק בן 80. לפני הרבה שנים זכה בכבוד לשאת את הלפיד האולימפי בסאן פרנסיסקו. אחרי הטקס, הוא הביא את הלפיד למסעדה הזו, לשתות אייריש קופי. כל הנוכחים ביקשו להצטלם איתו. אחרי שסיימו לשתות, נזכר שבמדים האולימפיים אין כיסים והארנק שלו במלון. למזלו אחד הסועדים באותו הערב היה מעשירי העיר, והוא שלח אותם לחדר עם הנהג שלו בלימוזינה.
היא בכלל מקנטאקי. בקושי דיברה, אבל הוסיפה בשקט שלמדה בכיתה עם הבעלים של קאנטקי פריי צ'יקן. רגע אחרי זה הוא שאל אותה אם היא סיפרה את הסיפור על קאנטקי פריי צ'יקן. היא אמרה שכן וזו הייתה המילה האחרונה שלה במפגש.
אחרי ההיכרות הראשונית אמא שלי ביקשה שאשאל אם יש להם ילדים, ואני גיששתי בעדינות. "ילדים?, על ילדים אתה שואל?", הוא עונה לנו ומביט בחיוך לעבר אשתו. אחרי כמה שניות של שקט הוא מסתכל עליי ועונה: "שלושה. יש לנו שלושה ילדים. או יותר נכון היו לנו. אחת מת, אחד מכור לסמים והשלישי הוא נוכל".
אנחנו מביטים בהם בדממה ולא בטוחים איך להמשיך את השיחה. אני מעז לבקש לשמוע קצת יותר, והאייריש קופי מסייע לבקשתי. "הבן הבכור שלנו היה אומן והוא גר ממש כאן, בסאן פרנסיסקו. הוא מת מאיידס, לפני הרבה שנים. הוא היה אחד מהשלושים הראשונים שמתו כאן מהמחלה הזו", הוא אומר בנימה של גאווה שאין בה טיפת גאווה. "חבל, הוא היה הבן האהוב שלנו. הכי טוב מכולם. כל שנה ביום ההולדת של אמא שלו, הוא היה קם מוקדם בבוקר והולך להכין לה ביצים עם קצת קינמון, את זוכרת נכון?", הוא מסתכל עלייה ונתקל בהרבה שתיקה ומעט דמעות. גם הוא מתאמץ להמשיך.
"השני מכור לסמים. הצלחה גדולה, הא?. והשלישי - או יותר נכון השלישית - היא נוכלת. אבל לא מהסוג החובבני. היא נוכלת אמיתית, מקצוענית. כזו שאפילו לא יודעים שהיא נוכלת, אתה מבין? אבל אני ידעתי. אנחנו תמיד ידענו. היא הציעה לחברה הכי טוב שלי עסקה. הוא קנה ממנה. אמר שזו השקעה טובה. אני אמרתי לו, אני הזהרתי אותו - אל תקנה ממנה שום דבר! אבל הוא היה בטוח שהוא יעשה מזה כסף. אחרי כמה חודשים הוא קיבל מכתב שההשקעה שלו ירדה לטימיון. אתה מבין? מכתב. אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה יגיע הבלוף, אבל הוא תמיד מגיע. זה מה שעושים נוכלים".
"אז כן, היו לנו שלושה ילדים. תתארו לעצמכם. שלושה ילדים כאלה", הוא מסכם בחיוך שיש בו הכל חוץ משמחה. לפחות הרוויח סיפור טוב, לפחות נראה שנוסדה בו השלמה עם השנים. ולא, לא נראה שהוא רואה בעצמו מסכן. להפך, האיש הזה מלא בסיפורים וחוויות. לפעמים הוא בטח מצטער שאין לו למי לספר את כל זה. ולפעמים, הוא מתנחם בעובדה שלסיפורים שלו כבר יש קהל שבוי ונאמן בכל העולם.
אנחנו מביטים בהם במבוכה, שותקים, סקרנים. צמאים לעוד סיפורים ולעוד אייריש קופי. "אבל באמת שהסיפורים האלה ארוכים מדי בשביל ארוחת בוקר. מה אתם עושים בערב? ומחר? כי יש לנו המלצות נהדרות בשבילכם". אנחנו ממשיכים לשמוע קצת על העיר, ואחרי כמה דקות הזוג מבקש חשבון ונעמד. האישה תנשק את המלצרית, הגבר יושיט לי יד ויאחל בהצלחה. הבטחנו אחד לשני להיפגש באחד הטיולים הבאים שלהם בתל אביב ("אנחנו מפחדים להגיע, אבל נבוא"), והשתדלנו לא להביט אחד לשני בעיניים, כמצופה משני בני אדם המבינים כי נפרדים לתמיד. הם יצאו לאט החוצה ונעלמו.
למחרת ישבנו בפאב אחר והתווכחנו איך נכון לשתות את האייריש קופי - אם לערבב או לשתות חלק. אחד המלצרים ניגש ושאל אם אנחנו מדברים על הבואנה ויסטה. הוא עבד שם. לדעתו צריך לשתות חלק, בלי לערבב. בצורה שמאפשרת לך להרגיש את הקר והחם ביחד, את המתוק והמריר, את הקצף הלבן והמשקעים השחורים.
ולא, הוא מסביר, זה ממש לא המקום בו המציאו את האייריש קופי. המציאו אותו באירלנד, הרבה יותר מוקדם. אבל מגישים אותו במסעדה הזו כבר שנים, ואנשים התחילו להאמין שזה המקור של המשקה והסיפור נשאר. והאמת היא, שזה בכלל לא מאכזב. כי זה סיפור טוב, ואחלה משקה, ושניהם יורדים חלק בגרון ומסובבים את הראש. ולפעמים זה כל מה שצריך, זה כל מה שחשוב.
