יום חמישי, 18 בנובמבר 2021

נקודת ההיתוך

זה מתחיל בסדק, או רחש ביקוע קל, עת ראשית כרסום המעטפת. מכאן יתקדם העניין במהירות לעיני חוץ, באיטיות מייסרת בתוך שכבות הברזל.

התבניות הבסיסיות נשחקות, משנות צורתן, נכנעות לעוצמת הלהבה. היסודות מוכתבים מחדש באופן בלתי ניתן לחיזוי. באין אונים ירפו אחיזתם נוכח דין הנסיבות המתהוות. תחת הכבשן, איש לא שואל לרצונם, לא מתעניין ברגשותיהם. אין נתיבי מילוט בין גלגלי הסרט הנע. 

אך לא בבושת פנים תלבש העופרת את אדרתה החדשה. החמצן אינו נשאף ממבוכה ומחרטה. אונה נתון בגמישותה, בתעוזתה הסקרנית להיעשות ולו לרגע פריכה ושברירית. הוא המפיח חיים חדשים בדומם, הוא המשיב רוח בחומר. תאוות השינוי והלמידה סורגת עצבים מברזל - וסורגי הברזל נפרצים לאור יצר הישרדותה. 

זה כואב, וממיס, ומפחיד. אך הקו המחבר בין נקודות ההיתוך נע מעלה. כך נוצרת פלדה.    

יום שני, 16 בנובמבר 2020

לפעמים

״אולי הגן הזה קיים רק בצל עפעפינו המושפלים, ומעולם לא חדלנו: אתה מלהעלות תמרות אבק בשדות קרב, ואני מלהתמקח על מחירם של שקי פלפל בשווקים רחוקים; אלא שבכל פעם שאנחנו עוצמים למחצה את עינינו בתוך השאון והמהומה, מוענקת לנו היכולת להימלט לכאן, ללבוש חלוקי משי, כדי להרהר במה שאנו רואים וחיים, להסיק מסקנות, להרהר ממרחק״

הערים הסמויות מעין / איטאלו קאלווינו 

לפעמים, כשאתה מטייל בעולם, אתה נווד. חסר כל, חסר קול, נטול ממון ודאגות. כמו בפעם ההיא כשאבד מטענך ונמלאת רוגע. ואתה יכול להמציא עצמך מחדש בכל צומת, וללמוד שפות חדשות בהן אתה נשמע צלול ואמיתי. 

ולפעמים כשאתה מטייל בעולם, אתה מבריח. אמן תכסיסים המקפל בתחתיות כפולות מנהגים וסגנונות ותרבויות והרגלים זרים. אתה סוחר בהם במיומנות כאילו כך עשית מעולם. ובמקום להתלונן על מעמסות הדרך, הופכים נתיביך לנכסים.

ופעמים אחרות אתה שודד ים, בוזז זכרונות ולחנים. או צייר הרושם בצבע את טבעם של נופים ומכרים. או נווט, או בלש או לוליין. נסחף על גל, עולה ויורד, מנהל שיח גאות ושפל עם יבשות וירח.

ויש שיעידו: אמת, אך כל יום מסתיים בחלום על הבית. ואתה מחייך: לפעמים.. לפעמים, לפעמים. 

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

הלאה

 איזה גובה. מהצוק הזה רואים כמעט את כל העמק. 

בקושי מרגישים את הרגליים אחרי העלייה הזו, אבל וואלה היה שווה. אוויר פסגות.

הנשימה קצרה, מתאמצת. אין הרבה חמצן בגבהים האלה. בגלל זה אין פה הרבה צמחייה.

גם אנשים בקושי יש כאן, זה לא לכל אחד. אבל מי שמגיע, מרוויח. נוף של מנצחים.

״לאן אתה רוצה ללכת מכאן?״, שואל.

״מה זאת אומרת?״, מגיב, מתפלא.

״לאן מכאן?.. כלומר, אחרי שננוח. לאן ממשיכים?״

״כן, הבנתי. הבנתי. זה לא ברור?״

שותקים, מתנשמים. חושבים. 

״מכאן ממשיכים הלאה, מטפסים בשביל לפסגה הבאה, בהר שממול״.

״מה יש שם?״

״נוף. לדעתי יותר יפה, כי יותר גבוה. רואים משם גם את הצד השני. ביום יפה רואים משם את הים״. 

״גם מכאן רואים״.

״כן, אבל משם מ-מ-ש רואים. את כל הים. ממש את כל החוף, ואחלה זריחה״.

״...״

״אבל למה בעצם?״

״למה מה?״

״למה להמשיך לשם?״

״מה זאת אומרת? הגענו כל כך רחוק, ועכשיו שזה כל כך קרוב.. אני לא רוצה לפספס את זה״.

״לפספס את מה?״

״את זה, אל תהיה מעצבן. את הפסגה הבאה. אנחנו חייבים להמשיך״.

״להמשיך לאן?״

״קדימה! הלאה!״

״הלאה?״

״כן, הלאה! מה לא ברור במה שאמרתי?״

״...״

״מה שלא ברור״, הוא אומר לי אחרי שתיקה, ״זה שאם אתה הולך לפסגה הבאה אתה לא ממשיך הלאה. אתה פשוט הולך במעגלים״. 

אני מביט בו מבולבל, מנסה להבין. מה פתאום במעגלים?

אחר כך אני מסתכל על ההר, ואחר כך על השביל ועל הפסגה, ועל זו שאחריה. 

נוף יפה יש כאן. אין פה הרבה צמחיה, בגלל החמצן. גם אנשים בקושי יש כאן. 

האמת, שאין גם שביל. 

יום רביעי, 1 ביולי 2020

שבו על הבר

קשה היה לפספס את הכניסה שלהם. זוג מבוגר, לבוש בגדי חתן וכלה. היא בשמלה לבנה בוהקת, מעוטרת קישוטי כסף עדינים, והוא בחליפה שחורה מהודרת. שניהם נראו טוב, כמעט כמו חתן וכלה מהזן הרגיל. ובכל זאת, משהו בגילם המתקדם, הפך את המראה לחריג ומעניין. 

״אתה חושב שהם התחתנו עכשיו?״, הוא שואל אותי. האמת היא, שאני לא מצליח לחשוב על הסבר אחר. ובכל זאת, זה יום שבת בערב, הם יושבים לידינו על הבר, במקום הריק הזה, לבד. אין כאן חברים או משפחה. לא בדיוק חגיגות חתונה טיפוסיות. בטח שלא רגע אחרי הטקס, כשהבגדים החגיגיים עוד עליהם, מבשרים לעולם את שזה עתה נעשה.

הם מפטפטים קצת עם הברמן ומאשרים את ההשערה שלנו. אנחנו משתדלים שלא להאזין, אבל הסקרנות גוברת על הנימוס. זה מקום כזה, שזוגות חוזרים אליו כדי להיזכר באיך שהיו פעם. הזוג הזה מתחיל זיכרון ברגע זה. מצייר נקודה על המפה והזמן. זה גם הסיפור שלנו הערב, והוויסקי שוטף את כולנו במזג נעים.

זוג נוסף נכנס לבר ומתיישב בשולחן מאחורינו. אחרי כמה דקות, האישה נעמדה ופונה אל הברמן: ״תרשום בבקשה את המשקאות שלהם עלינו״. היא ממהרת לפנות אל הזוג על הבר כדי לוודא שלא בזבזה את כספה: ״נראה שזה עתה התחתנתם, לא?״. הם נרגשים מהמחווה וממהרים להודות ולספר. כן, זה עתה התחתנו. הם ביחד כבר הרבה שנים אבל החליטו להתחתן רק עכשיו. למה? בעיקר בגלל הבת שלה. היא חולה במחלה ארורה, והטיפולים התחילו רק לאחרונה. הם חשבו שהיא תשמח אם ימסדו את הקשר. ובכל זאת, לא רצו להטריח אף אחד מבני המשפחה ולא הזמינו איש ממכריהם לטקס. הם סיפרו לכולם, אבל העדיפו לשמור על זה שלהם. במיוחד כי כבר לא צעירים, כי אולי זה לא חתונה שמזמינים אליה אנשים. ובכל זאת, הם רצו בה. הם עמדו שניהם לבד, מול השקיעה ונשבעו זה לזו. ממש לא רחוק מכאן, ליד האגם. ״הייתם צריכים לראות את הנוף, זה היה מקסים״. היא מורה בבית ספר, והיא בחופשה ממושכת. והוא, בעיקר חייך. לא אמר מילה. נתן לה להודות, פעם אחר פעם, על המשקאות ועל העניין. 

״אתה חושב שאנחנו היינו צריכים להזמין אותם?״, הוא שואל אותי. ״לא יודע, עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה״, אני אומר, וחושב על המשמעות של כל זה. 

כל הזוגות עוזבים, ואנחנו מברכים אותם. את כולם, גם את עצמינו. וחוזרים להנות מהמשקה, מהשקט.

שבו על הבר. תמיד שבו על הבר. תנו למישהו להזמין אתכם. 

יום ראשון, 9 בפברואר 2020

לכבד את ההזדמנות

לכל החברות יש מסמכים ארוכים המפרטים את הערכים בהם הן דוגלות. זה הקוד האתי, המשותף האידיאולוגי, שסביבו חותר העסק להתלכד. ברוב המקרים, מוטב לחסוך את זמן הקריאה של הטקסטים האלה. הם ארוכים, אווריריים, מנותקים, לא מעשיים. הם גם לא נקלטים היטב במוחות ציניים, הנוטים לתהות האם עותק נשלח לילד בסדנת העבודה בסין, או לעובדי הקבלן שעושים יותר ומקבלים פחות.

ובכל זאת, משהו בעקרון הזה שהופיע במסמך של החברה, עורר אצלי עניין מיוחד. משהו שטרם ראיתי, שטרם חשבתי עליו.
״אנחנו מחוייבים לכבד את ההזדמנות״, נכתב שם. שום פרט שנוסף אחר כך לא תרם לבהירות של העניין.

הזדמנויות הרי יש לרוב האנשים, רוב הזמן. יש מי שמזהה אותן בזמן, יש שמפספסים. 
אז ממתי ההזדמנויות האלה ראויות לכבוד? מי צריך לכבד אותן ולמה? משהו בשילוב המילים הזה נראה לי כל כך מוזר, ודווקא משום כך מסקרן ועמוק. 

יש הרבה ספרים על האופן בו אנחנו חושבים, ולמרות שהם שונים בסגנון נדמה שכולם מסכימים על יסוד אחד: אנחנו עצלנים.
ברירת המחדל של המוח שלנו חותרת לאתר קיצורי דרך, אינטואיציות פשוטות, פתרונות מבוססי ניסיון, סיכונים מופחתים.
הגם שחלקינו הרפתקנים וחרוצים יותר, כל החלטה כרוכה במאבק פנימי עם קול שקורא לנו לנוח. 
זה קול נעים וקטיפתי, והוא מוכר ואמין. לכן אנחנו נוטים להקשיב, להאמין ולהישמע.
זה מסר ידידותי, מאחד שיודע. אז איך קורה שלפעמים זה האוייב הערמומי ביותר שלנו?

זה האזור בו אני ממקם את הצורך בכיבוד ההזדמנות. אבל העניין אינו נטוע רק בקרקע שכלתנית וגשמית.
יש פה גם מימד רוחני, אמוני - בין אדם לטבע. הכרת תודה להרמוניה הנצחית של הקיום: 
הסביבה הנותנת, המעניקה והמאפשרת - והאדם היודע להנות מפרות היבול, להשתמש בהם בתבונה,
להפיק את המירב ממה שניתן לו, ולזרוע עבור המחר. 
מעגל החיים הוא שמעניק לנו הזדמנויות, והיכולת שלנו לקטוף אותן טבועה במהות תפקידנו עלי אדמות.
אדם שאינו מכבד את ההזדמנויות הנקרות בפניו אינו רק עיוור, הוא גם רשלן במילוי תפקידו, נעדר מייעודו.

על כן אנו נדרשים לקום מדי בוקר ולקחת נשימה עמוקה.ֿ
לשאוף את מלוא ניחוחות הפרדס פנימה, לזהות מה הבשיל, מה מתחיל ללבלב.ֿ
לצאת החוצה ולשוטט, להושיט יד ולמשש, לעדור ולטעת, להשקות ולטעום.
להנות מפלאי הבריאה ולתרום לה משלנו, לוודא שכל ניצן זוכה לאור והתעניינות.
ללמוד לדמיין צמרות אחר מבט חטוף בשורשים.
לא לחשוש מפיתולי ענפים, לגלות סבלנות בעונות שחונות.ֿ
להוקיר את נדיבות העצים, שרוצים שנהיה ילדים מאושרים, 
ולהאמין שזו בדיוק הייתה כוונת המשורר.

שם, בשדה הזרוע, תחת השמש הקופחת, 
עם רגליים דואבות וידיים שלוחות,
נגלה טבענו האמיתי.
שם מקבלת ההזדמנות את כבודה הראוי.

יום ראשון, 12 בינואר 2020

אמנות הצילום

״באמנות כמו בידע, וגם במעשים ובכוונות, הכל מותנה בלכידה מדוייקת של האובייקט, ובטיפול באובייקט זה בהתאם לטבעו״ (גתה)

עוד כשהייתי ילד, התלהבתי ממצלמות. הטכנולוגיה, העיצוב, האיכות, היכולת להפיק תוצר כל כך ריאליסטי, מדוייק וחד. נהנתי לצלם ונהנתי להתבונן בתמונות מוצלחות. עד שיום אחד נעלם הקסם והתפוגגה האשלייה. 

זה היה כשהתבוננתי באלבום תמונות שצילם חבר באחד ממסעותיו בחו״ל. בעודי מסתכל על התמונות, ניסיתי לשאול את עצמי מדוע אני נהנה כל כך, למה אני מוצא עצמי מסתקרן ונלהב עמוד אחר עמוד. הבנתי אז, שאין לזה שום קשר למצלמה. כלומר, איכות הצילום בוודאי קשורה גם לטכנולוגיה, אבל בעיקר בשוליים. הסיפור כאן הוא אחר לגמרי, והוא קשור בעיקר ליכולות הצלם.

זה לא איך שאתה אוחז במצלמה, או מידת השליטה בצמצם. זה בעיקר היכולת שלך לזהות סיפורים. הכישרון להסתכל סביבך ולראות את שאחרים אולי מפספסים. ואולי הם רואים, אך לא את הכל. ואולי הם רואים הכל, אבל את הסיפור הזה אפשר לספר גם אחרת. ואולי יש סיפורים אחרים. ואולי הסיפור כל כך פשוט וברור עד שהאחרים נוטים להתעלם או לשכוח. אולי במקרה, ואולי בזדון. ובכל מקרה - התובנה הזו שאחזה בי בזמן השיטוט באלבום התמונות, שינתה לתמיד את האופן בו תפשתי את אמנות הצילום. הצלם, אינו רק איש מקצוע, ואפילו לא ״רק אמן״. הצלם, כמו הסופר, כמו הצייר, הוא מספר סיפורים. הוא צייד רעיונות, הוא ממסגר רגעים, הוא מזכיר נשכחות ומבטא רגשות ומחשבות. זוהי חדותו של הצלם שגורמת לנו להתפעל ולהתרגש, ולא רק חדותה של המצלמה. אלו הם הגלגלים במוחו של האוחז בעדשה שמייצרים את הקסם.

ומכאן התחלתי להתפעל לא רק מצילומים, אלא גם מצלמים. בעיקר משום שהנחתי שחובבי הצילום הרי אינם כולאים את התחביב בפינה נסתרת עד שיחליטו לאחוז במצלמה (ובפרט שעתה המצלמה מצוייה בכיסנו משך מרבית שעות היום). הצלם המוכשר הוא אפוא צייד-עד, השוחר לטרף סיפורים ומעשיות בכל שעה. הכישרון שלו שולח את מבטו אל הנשיקה החבויה בין גגות בניינים, אל האיבה היוקדת בין עצי פרדס, אל תמימות נדירה במבט שנלכד מרחוק. האנשים האלה חיים את הסיפורים, וחיים כדי לספר אותם לאחרים.

ואז הכתה בי המחשבה שאפשר וכולנו אמנים. שיש ביכולתך להיות צלם ללא מצלמה, צייר ללא מכחול או סופר בלא מילים. שאולי מבט חד, מעט יצירתיות, וחתירה נרגשת למצוא סיפורים ולספרם מחדש הם מתכון מספק לחיים מלאי השפעה ופלאים.

תארו לעצמכם שתצליחו ללכוד ולשתף בסיפור שאיש לא זיהה. דמיינו שמסגור מחדש של אמת פשוטה תצית בעיני אחרים השראה חדשה. שתצליחו להפיח רוח של אמנות בשגרה שחוקה. שתמצאו את המילים שיחברו את פרקי הסיפור שלכם לפרקים אלמונים נטולי כריכה. זה יכול להתחיל בשיטוט סתמי ברחוב, בחיפוש אחר הזדמנות צילום, ולהסתיים במהפיכות של ממש, בשינוי של המציאות, בלמידה עמוקה על היכולת שלנו לשנות. האובייקט, כך לפחות מאמין המדע, ניצב ודומם. אבל הוא יתום מסיפור והקשר, ממתין לכשרון היצירתי שלנו, ליצריות המוכשרת שבתוכינו. 

פעם רציתי להזיז הרים ולהרים מגדלים. אני עדיין רוצה. אבל אולי אפשר לעשות הרבה מזה אם נשחק עם גבולות התמונה, גווני הדיו, לחני הסיפור. ואולי על הדרך גם איזה ״סלפי״ קצר, ללכוד גם את עצמינו מזווית חדשה, מחמיאה וסלחנית יותר. הרי גם אלוהים ברא יקום בעזרת מילים בלבד. אולי לא מפתיע שיצר בריאותיו ״בצלמו״.  

יום חמישי, 29 באוגוסט 2019

הדתיים

אתה בעיר זרה, סקרן ורעב. אתה מחפש מקום טעים לאכול בו. לא יקר מדי, לא פשוט מדי. מסעדה שתאפשר לך לטעום ממה שלעיר הזו יש להציע, בשאיפה משהו שאתה אוהב אבל לא יכולת להשיג בשום מקום אחר.

חלק מאיתנו יתחילו מייד במחקר. הם ישוו ויבדקו מה כתבו גולשים רעבים אחרים, ויבדקו אילו מסעדות זכו לדירוג המרשים ביותר. הם אולי לא יבחינו בכך (או יכירו בכך), אבל הם חסידים נלהבים ומושבעים של הדת הקפיטליסטית. בדיוק כמו יורדי הים משך מאות בשנים, גם הסועדים האלה ינווטו על פי הכוכבים. אלא שאת הכוכבים שלהם הכתיבה רוח שמיימית המכונה ״חוכמת ההמונים״, זרם בלתי נראה שיש בו את היכולת המיסטית לדעת כל הזמן ״מה נכון״, ו״מה מומלץ״. היד הנעלמה הזו מרובת אצבעות - אחת טמונה בתיק ההשקעות שלנו, והאחרת בוחשת לנו את מנת השף. ככל שיעבור הזמן, האצבעות שלה ייכנסו לכל נקיק פנוי. כשעומדים תחת הכוכבים, הדרך בהירה יותר, הניווט פשוט יותר. היד הנעלמה מעולם לא הייתה מוחשית יותר.

אלא שלא כולם הולכים שבי אחר תנודת הכוכבים. חלק מסתפקים בכוכב אחד ויחיד, ינווטו על סמך הבהוביו הבטוחים של כוכב הצפון. הם יחפשו אחר המקור המוסמך, המהימן והבטוח. יתענגו על דעות המומחים, יברכו על בשורות הנביאים. זה לא שאינם סומכים על דעות הרוב. להפך, הם חושבים ״שהרוב״ דווקא יודע מה הוא רוצה. אלא שהם רוצים דבר מה אחר, מרוחק במכוון מדעת ההמונים. הם מחפשים נתיב ייחודי, מסוגנן, המיועד לבעלי טעם נרכש. הם יעדיפו את הדרך המותאמת, הנסתרת, המלומדת. את המסעדות שלהם לא כל אחד מכיר. אחדים אולי לא שמעו עליהם, אחרים אולי לא חיבבו. ייתכן שגם לא כולם מורשים להיכנס אליהן. מקומות מסתור למיטבי דרך, ליודעי חן. הם רוצים להיות חברי כבוד במועדון ״שאינו לכולם״. זהו הרי, מקור הכבוד ביניהם. המפריד בין קודש לחול.

אבל מה עם האחרים? מה עם אלה שמסרבים להגדיר עצמם באחת הדתות? החילונים המושבעיים שאינם מתעניינים במה יגידו כוכבי השמיים ומעדיפים לנווט על פי צו הלב. הם ישוטטו בין החנויות השונות, ילכו לאיבוד אינספור פעמים, יטעו, יתבלבלו ויצטערו. באותה הנשימה הם יגיעו למקומות חדשים, יפתיעו את עצמם, ימצאו את עצמם מחדש פעם אחר פעם.

במובנים רבים, האנשים האלה הם מקור בלתי נסלח של בזבוז. התעלמותם מדעת ההמונים מבזבזת את זמנם. אדישותם כלפי המומחים מבזבזת את הידע, הניסיון והמומחיות שהצטברו משך שנים. במונים רבים, האנשים האלה הם חצופים. מסתובבים ביהירותם תוך התעלמות מהדעה הרווחת. הופכים עצמם מומחים בעיני עצמם תוך הפגנת בוז כלפי אלה שהיו, ולמדו, וחוו לפניהם. במובנים רבים, האנשים האלה האנשים האלה מסוכנים. במקום ללכת עם הזרם, הם מאיימים לצאת נגדו. במקום לכבד את המוסכמות, הם אינם מסכימים לדבר. אבל מה שווים כל ״המובנים״ האלה? הרי בדיוק מהם הם מבקשים לברוח, אותם הם מבקשים להמציא מחדש. אתם מוזמנים לקרוא להם ילדים, בעולם שלהם זו מחמאה.

ואתם, הואילו בטובכם להמשיך לבחור - האם אתם בדת הזו או האחרת, האם אתם משתייכים לקהילת ההמונים או לכנסיית המומחים. ורק מדי פעם, כשאיש אינו מתבונן, ואין אף כוכב מאיר בשמיים, העזו לשאול את עצמכם. האם אתם יודעים מהו הטוב שלשמו אתם מתפללים? האם באמת שמורה לכם זכות הבחירה? ואם אמנם הייתם אוחזים בה בשתי ידיים, האם הייתם בוחרים בכל הדרכים הידועות? האם יש בכם את מה שצריך כוכב אחד לבד? האם אתם מאמינים לעצמכם שאתם טוענים שאינכם דתיים? 

יום רביעי, 21 באוגוסט 2019

ידית השייכות

כבר שנים שאני נושא את האובססיה הזו. לא חושב שיש עוד הרבה אנשים שסובלים ממנה. מצד שני, אולי כי לא דיברתי על זה אף פעם עם אף אחד. מצד שלישי, מי אמר שאני סובל.

מגיל צעיר, אני בוהה בדלתות. זאת אומרת, לא בכל הדלתות, וגם לא כל הזמן. רק בדלתות מסויימות ברגע מסויים, בדיוק בשנייה בה מישהו צועד לעברן ומושיט ידו בטבעיות אל עבר הידית. אני צופה במהלך הזה כמהופנט, בוחן כל מתיחת שריר והטיית כתף, סוקר בקפדנות הבעות פנים ותנועות חדות. זו לא סקרנות כללית, לא שיש בה דבר מה פסול. זהו מחקר ממוקד מטרה. אני מנהל מחקר מדוקדק אחר הנסיבות בהן יפנה האדם את ראשו, יבדוק האם אחרים מזדנבים בעקבותיו, ויותיר עבורם את הדלת פתוחה לרווחה. אני חוקר זוגיות שבין דלת לאיש, בין איש לאנשים, בין שומרי סף וחוצי חומות, בין פתיחות לסגירות.

יש הסבורים בטעות כי למחקר מסוג זה שני ממצאים אפשריים: האדיבים והאדישים. למרבה הפלא, המגוון עשיר בהרבה. יש הבוחרים באדיבות רק בעיתות נוחות, וביחס קר וסגור בשעות לחץ ומצוקה. יש שיאחזו בדלת רק עבור אנשים שהם מכירים. יש שיבחנו את מרחקו של הזר אל הסף ויקבלו החלטה מושכלת ומדודה. גם בין האדישים קיימים סוגים וגוונים. כך למשל, יש את אלה שיבקשו לטשטש את התנהגותם בהיסח הדעת, בטעות. ויש, הבטוחים בעצמם, שיחלפו את הדלת במהירות, ויותירו אותה להיטרק בפני האחרים. כאילו מבקשים הם לחנך בטריקה את האיטיים, להטיח בפניהם של המאחרים את המציאות הכואבת.

המחקר הזה, הוא הרי אינו רק תיאורטי. אני לומד ממנו הרבה עליו, ועליה, ועליהם ועליי. שואל את עצמי תכופות: האם אתה מכיר את זה שחלף כך במופגן ולא אחז בדלת? האם זיהית התנהגות שכזו מצידו באירועים אחרים? והיא? האם התעלמותה מהסביבה היא ביטוי לבטחון מופרז או רגשי נחיתות? והמקום בו אתה נמצא? האם יש בו יותר ממתינים אדיבים או אדישים חפוזים? ועוברי האורח, האם הם מוקירים תודה? האם המחווה נתפשת בעיניהם כראויה? כנדירה? והאם אדם האוחז בדלת עבור אחר מתחיל שרשרת מעשים טובים שתוביל גם אחרים להירתם? ומה בכלל נכון לעשות? האם יכולה להיות הצדקה מוסרית לנטישת הדלת? אולי הציפייה העקרונית והערכית הזו - טעות בבסיסה?

ועוד אני מוסיף ומקשה: האם צודק אתה בהנחה המובלעת שלך, שעניין הדלת כולו הוא מטאפורה לחיינו? על החשיבות במבט המופנה לאחור לעבר האיטיים. על הסבלנות הנדרשת מאלה המגיעים ראשונים אל הדלת, על הציפייה כי יתרמו מעט מזמנם למען אלמונים הזקוקים ליד מושטת. על האמונה, שמספיקים בודדים סבלניים ואדיבים כדי לשנות הכל. שערכים לא צומחים בספרים, בהרצאות, בחוקות ובמשפטים. הם מתחילים שם, במעשה הקטן, בסף שבין מה שמצופה למה שראוי.

ועוד שאלה מנקרת בי. מדוע הדבר טורד אותי כל כך? האם זו נטייה עקשנית להוכיח את הזולת? או שמא כמיהה לחיוך הוקרה מצד עובר אורח המבקש להודות על המחווה במבטו? או אולי תקווה נאיבית להבקיע חלון של שינוי דרך פתח הדלת? 

ואולי התשובה פשוטה, קטנה, אישית. אולי אני מתעקש לעשות את מה שחונכתי. כפי שלימדו אותי הוריי, מחנכיי, חבריי, אהוביי. ובכך מבקש אני להמשיך, לסלול עוד מקטע בטור ארוך של מאמינים, שקידשו את חשיבות המבט המופנה לאחור. שעבורם נימוס נתן כבוד והחזיר אהבה. שלהם הנתנה וסבלנות לא מרחיקים מהמטרה. להפך, הם מחדדים ומבארים אותה. שבהם קוננה האמונה ששינויים אדירים יכולים להתחיל בין אדם לחברו. שניסים מופלאים מתחוללים כשאתה עושה למען אחר, והוא למענך. 

כן, עכשיו אני מבין. כבר שנים אני מסתכל על הדלתות ומחפש אותה. את ידית השייכות. וכשאני אוחז בה ומפנה את המבט, אני מרגיש חלק מקהילה של אנשים טובים שמפיצים תקווה. אני מממש את הערכים והתקוות שניטעו בי. אני עושה בלא תמורה, מאמין ללא סיבה, אוהב ללא תנאי, נותן כי אני שייך.

יום שלישי, 20 באוגוסט 2019

אמפתיה

״מי יכול להגדיר אמפתיה״, שואלת מדריכה אחת, בחדר אחד שהייתי בו לפני כמה ימים. כולם יודעים ואף אחד לא עונה. מסוג השאלות האלה, שבהן כל התשובות נכונות, ואתה פשוט יודע שאם תענה תשמע שטעית. מוטב לשתוק ולחכות להסבר המתוחכם שיצביע על מה שפספסת.

״זו לא שאלה קשה״, היא מתעקשת, ״מי יכול להסביר?״. כמה אנשים מנסים את מזלם. חלקם טובים מאוד, מתקרבים. היא מהנהנת בחיוך, וכצפוי מסבירה שהכל נכון, ובכל זאת יש הסבר פשוט יותר. ״אמפתיה זה כשאתם מפסיקים להאמין שהכל טוב כי לכם טוב״.

לכאורה עוד משפט קליט בחדר סתמי בקומת ביניים באחד הימים במרכזו של שבוע לא חשוב. ובכל זאת היה משהו במשפט הזה, בפשטות הילדותית והתמימה שחדר עמוק.

אולי זה קצת בגלל שההגדרה הזו זורקת אותך בהתחלה לכיוון ההפוך. בגלל שפתאום, אתה מבין כמה זה בסדר וטבעי ואפילו מתבקש להיות לא-אמפתי. פתאום אתה מפנים שמתוקף מעמדך הקיומי כבן אדם, זכותך לראות את המציאות בעיקר מנקודת המבט שלך. אם לא קר לך, אם אינך רעב, אם הצלחת קצת לראות עולם ואולי אפילו לחסוך כסף על הדרך, זה ממש בסדר שתאמין שככה זה. ככה חיים כולם. החיים שלך הרי לא מושלמים, וגם לך יש בעיות. האחרים לא מוטרדים בגללך, הם לא מסתערים על שער ביתך מדי בוקר ומציעים עזרה. הם בעניינם ואתה בעניינך. מדי פעם תקרא על משהו בעיתון ותדון בכך בכובד ראש. פעם תשוחח על תופעה מדאיגה שהופיעה בסרטון באינטרנט. בוודאי ייצא לך לזרוק את אפריקה בהקשר כלשהו, או רעב, או התחממות גלובאלית. אבל בגדול, החיים שלך נעים בגבולות קרובים, במישורים סמוכים. לא משום שאתה רשע, או אטום, או אדיש - אלא בעיקר משום שאין לנו זמן לפתור הכל. ואם הרוב טוב לנו, אז ככה זה. וכשלמישהו ממש רע, אז הוא הרי מוקף אחרים שדואגים לו. ואם לא, אז לא בסדר וצריך לפתור. ואם לא, אז אולי יבוא מתישהו שינוי. ואם לא, אז אולי מגיע לו. זו בגדול ההרחבה המפורטת (והמיותרת) של המשפט הקצר ממקודם שטען שרובינו מניחים שלכולם טוב (ורע) כמונו.

זה לא רק כי אנחנו לא רואים, או מתעלמים. כמובן שיש בזה גם מנגנון הגנה. כשלמישהו לא טוב, יש איזו תחושה באוויר שזה לפתחינו. שאנחנו אשמים או אחראים או מעורבים או משהו. והלב שלנו, הוא לא יכול לשאת את כל האחריות הזו. לכן הוא קצת מפנה את המבט שלנו אל האזורים הנוחים יותר. או במילים אחרות: כל עוד בלבב פנימה, קצת פחות החוצה.

אבל מה אם ננסה הפוך? מה אם במקום להבין שזה לא ממש קשור אלינו, נתעקש להתנדב ליטול את האשמה? מה אם הקצבה הנמוכה של ניצולי השואה היא בגללינו? מה אם אני הוצאתי את הזקן למסדרון? אם אני הפצתי דעות קדומות נגד האתיופים? מה אם בגללי אשה מבוגרת עומדת שעות בשמש הקופחת בשביל שיהיה לה מה לאכול רק בגלל שהיא פלסטינית? מה אם דאגתי אישית שמיעוטים בחיים לא ירגישו בבית? מה אם הבאתי למותם של ילדים סורים חפים מפשע? מה אם הבאתי משפחות בעיירות פיתוח לחרפת רעב?

אי אפשר לפתור הכל. רוב האנשים לא יצליחו לשנות את העולם. אבל איזה טירוף זה לא לרצות לנסות?

״כשאתם חושבים שהכל טוב כי לכם טוב...״, היא אומרת. אבל איך יכול להיות לי טוב אם כל כך הרבה דברים רעים קורים באשמתי? אולי אני יכול לעשות משהו לגבי זה. אולי אני חייב.

יום שישי, 14 בדצמבר 2018

מה זה משנה

שניים יושבים, מביטים זה בעיני זה, וזה בעיני עצמו, ושותקים.
האחד אומר: ״משתנה. הכל משתנה״. 
השני מבטל בזלזול: ״קבוע. החיים בקביעות״.
האחד מתעקש: ״מה שהיה הוא לא שיהיה״,
והשני: ״מה שיש זה מה שיש, וכך יישאר״.
האחד: ״תביא סביב אל חילופי העונות״
והשני: ״החוזרים לאיטם כמדי שנה״.
האחד: ״והאנשים? כל כך שונים ומשתנים״.
והשני: ״ההיסטוריה חוזרת, הפרייארים מתחלפים״.
האחד: ״אבל הקידמה, והתודעה, והמודעות, והמדע״
והשני: ״אין חדש תחת השמש, לקחי העבר נטועים בהווה״
האחד: ״וההזדמנויות החדשות?״
והשני: ״אותן גברות בלבוש עדכני״
האחד: ״ורוח האדם?״
והשני: ״בני האדם אוכלים, מקנאים ומתים. מזה דורות״.
האחד: ״אהבה!״
השני: ״אומלליה ומכוריה חורזים אותן מילות שירה״
האחד: ״אך המלחמות?״
השני: ״נותרו נטולות פשר מיום היווסדן״
האחד: ״ואלוהים?״
והשני: ״נוכח-נפקד מאז ומתמיד״
האחד: ״ומה עם הזמן?״
השני: ״מזדחל במעגלים ועולם אינו מפתיע״
האחד: ״ואתה?״
השני: ״אני? היש קיים ממני״
האחד: ״אתה. נשום עמוק וקרא את השורות האלה מההתחלה. קרא שוב. ראה כמה הן משנות״. 

יום שבת, 4 באוגוסט 2018

איש ורכבת

שעות היה יושב, לא זז, לא דיבר. גם לעצמו שתק, לא היה בו הכוח לענות לשאלותיו. העדיף להשאיל עצמו לדממה. בהדרגה הפסיק לחשוב, רק בהה. בשמיים, במדרכה, באוויר, במסילה. הוא הכיר את הפסים האלה היטב, זיהה כל סדק, כל חריגה מסדר הפסים הישר.  

עקשן, נחוש, בלתי מתפשר, היה מגיע אל התחנה מדי יום. הפכה לתחנה קבועה בדרך לא דרך, תחנה ראשונה ואחרונה. על ספסל אבנים ישן, תחת שמי כל העונות, ראשו החריף מעונן בערפילי קיום, ישב והמתין. הוא יגיע, האמין. ולא היה זה עניין של מה בכך עבורו, כך להאמין ללא סיבה וללא היגיון וללא הבטחה.

ישב והמתין ללהט, שאמור להגיע ובוודאי תכף יפרוץ. המתין ללהט עליו שמע בילדותו, עליו חלם בנערותו, ממנו התלהב בהתבגרותו, אודותיו חלם. ללהט שיבוא ויבקיע שעריו ויישא אותו עימו על פסי המסילה. להט שיזריק קיטור בגלגלים ויבעיר את מנועיו ויצית בו כוח פראי של יצרים חצופים. להט פולט עוצמות על טבעיות שאין דבר טבעי מהן. סוד הדברים הפשוטים, עוז זכרון התרגשות שטרם מומשה. סיבת קיום שאין מילים לתארה, אור שלא ניתן להחשיך, השלמה נטולת פשרות, טעם מתקתק של סיפוק רוטט.

ישב והמתין. בוודאי תכף יגיע, ויבחין בו. והוא, לבדו. את כולם נשאה הרוח, כולם סחף האור - והוא, הנשכח, השקוף. 

פעם יבחין באדם הצועד במהירות מחוץ לחומת התחנה. הוא יעצור אותו לרגע וישאל, האם יודע הוא מתי צפויה לחלוף הרכבת. והאדם יפנה אליו מבט משועשע וימשיך לחלוף. ומרחוק יסביר לו שהלהט לא מגיע כך סתם, שאחר הלהט צריך לרדוף. שאין תשוקה מבקרת, מארחת היא את המשכימים לאתרה.

והוא הבין, כך סביר להניח. וסביר אף כי כך חשד מזמן. אך דבר מן ההבנה לא נגלה על פניו הקפואות. הוסיף לשבת, לא זז, לא דיבר. אולי יגיע הלהט, ניחם בליבו, ומרגיז כל כך שטרם בא. רחוק מאוד משם, תהה להט היכן האיש. רכבת ואיש אינם יוצאים זה לקראת זה בשעה ידועה. אין צורך לחשב דבר - לעולם לא ייפגשו.  

יום ראשון, 28 בינואר 2018

עצים

חורשת עצים, באמצע שום מקום. אין ליער הזה שם, אין לעצים האלה שייכות. פזורים בעננת ערפל כבדה, סמיכה, פורשים במאמץ רב זרועות זרדים אל שמיים אפורים. שבילים נטושים שאיש לא בחר בהם משתרכים בין הגזעים העייפים. סביבם כל הדרכים הפשוטות, וביניהם רק אדמה לחה, עירומת עקבות, רוויית עכבות.

הצמרות משוועות לאור, לתשובות החומקות מעל העננים. הם צמאים לדעת לאן זורמים הנחלים, להיכן נודדים אלה שעוד יכולים. לא קל להבחין בעונות השנה כשאתה נטוע, כשהשורשים בקרקע מזרימים בעורקיך מגוון סיבות ומעט שאלות.

ומתוך האפרוריות הזו, כמעט שאינם חולמים למרחקים. ובתוך הדממה הזו, אין קול שירה. ולתוך המוכר הזה, לא חודר חדש. ומרוב שהם עצים, אינם רואים את היער. 

יום שבת, 6 בינואר 2018

בטוח

כשהיינו קטנים, היינו מוקפים בתשדירים בטלוויזיה שחינכו אותנו איך נכון לחצות את הכביש. הבהלה הגדולה שאחזה בהורים הציפה את הסביבה שלנו בכרזות והטפות, שהתמקדו בעיקר ברגע החצייה, בשבריר השנייה הקודם למהלך הגדול שלנו - ההחלטה לעבור אל הצד השני, להפליג לגדה הבאה.

לכאורה היו שם הרבה כללים ואזהרות - ובעצם בקשה אחת. הביטו לשני הצדדים: גם לצד שממנו מגיעים איומי הרכבים, וגם לצד השני, רק ליתר בטחון. רק אחרי שתביטו היטב תדעו שזה בטוח. שעכשיו מותר לחצות. וגם אז, וודאו שאתם הולכים מהר ובנתיב הקצר ביותר, הימנעו מאלכסונים - צמצמו את הסיכון למינימום, תגיעו כמה שיותר מהר לנקודה שסימנתם. תחצה רק כשאתה בטוח.

אני זוכר ילדים מנענעים בראש שלהם באופן אוטומטי רגע לפני שהם חוצים. הם אפילו לא ניסו לראות אם רכב מתקרב. בגובה שלהם, ספק אם יכלו לראות. שדה הראייה היה מצומצם, והמכוניות התקרבו במהירות. אבל הם הונחו וחונכו להסתכל לשני הכיוונים וזה מה שהם עשו. הכל חלק ממנגנון משומן שהתוו ההורים שמטרתו אחת - לחצות רק שבטוח. וגם אז, אחרי שנסקרו האיומים, ונבחר המסלול הקצר ביותר.

כנראה שהמסר הזה היה מדוייק והתהליך יעיל, הוטמע היטב. כי גם היום, רגע לפני שאני חוצה, אני מוצא את עצמי מסתכל היטב לשני הכיוונים, מביט ברצינות, בוחן את כל הכיוונים. ורק אז, כשאני מזהה שהשטח נקי והמסלול הקצר והמתבקש משורטט מול העיניים ומתחת לאף, אני מתחיל לשוטט. אני בוחר במכוון את כל המסלולים הארוכים, ומחבב במיוחד אלכסונים. אני מפליג על גבי שאלות לכל המסלולים הכי מסובכים ומורכבים, ואוהב במיוחד את הרגע שבו הספינה מאטה כשהמפרש פונה נגד הרוח. אני מתקדם לאט לאורך הגדה, ולפעמים דוהה מול האופק. מחפש עוד נקודות, מוודא שלא פספסתי דבר. מבין שלא מספיק להגיע לנקודה הנכונה. מבין שצריך להכין לנקודה הכי נכונה, בזמן הנכון, כשאתה נכון. נכון באמת, נכון לשינוי, נכון להתקדם. לא חושש מהאיומים הקרבים, גם כשנזהר. להפך, מסתכל גם למעלה ולמטה, לכל מקום ממנו יכול להגיח איום שונה, הזדמנות אחרת. 

ואז בסוף, כשצריך לחצות, כשהגיע הזמן, אתה כבר שם. 

בשביל זה צריך להתסכל לכל הכיוונים לפני שאתה חוצה. כדי להיות בטוח. 

יום ראשון, 31 בדצמבר 2017

אייריש קופי

קיווינו שהיא לא תשאל, אבל אחרי כמה דקות הנהגת הרימה את הראש למראה והתעניינה: "לאן בדיוק אתם רוצים להגיע?". שאלת השאלות. ואנחנו מיהרנו לשלוח חיוך של נימוס ומבוכה והסברנו שאין לנו מושג. "קיווינו שאולי את תגידי לנו". היא הנהנה ולא נראתה מופתעת. "יש כאן הרבה אפשרויות. אבל נדמה לי שהטובה מביניהן היא המסעדה כאן בפינה. קוראים לה בואנה ויסטה. אומרים שיש כאן אחלה אייריש קופי, וזה מה שעושה אותה כל כך מפורסמת".

קשה היה לפספס את הדי הפרסום. כל השולחנות היו תפוסים, גם בחדר האחורי ששמור רק למי שהמלצרית חפצה ביקרו. המלצריות כולן התאפיינו בגיל שנשק לשישים וחצאיות שנשקו לברכיים. החיוך של המלצרית שלנו היה מריר במיוחד, כזה שמשתבח רק אצל המלצריות הוותיקות באמת, שכבר קיבלו כל הזמנה והגישו את כל המנות. "אין כאן תור", היא מסבירה לי בגוון מתנשא של מסעדות שזכו לתהילה, "אבל אנחנו משתפים שולחנות. תמצאו שולחן שיש בו מקומות פנויים ואל תהססו להצטרף".

רגע לפני שאני מוותר ויוצא, אני קולט בזווית העין ליד היציאה שולחן לשישה, שישבו בו זוג מבוגרים. אני שולח מבט בוחן לעברם והגבר ממהר ליזום מגע: "בחור צעיר, אתה רוצה להצטרף אלינו? אל תתבייש! בוא תשב". אני מסמן לכל המשפחה לבוא אחריי ואנחנו מתאחדים לשולחן מלא.

"איך שמעתם על המקום הזה?", האישה מתעניינת. אני מסביר לה שנהגת המונית המליצה בחום. היא מהנהנת בהבנה ואז שואלת שוב: "כן, אבל איך שמעתם על המקום?". אני עונה את אותה התשובה אבל בנימה תקיפה ומבוססת יותר. הפעם נראה שהיא משתכנעת. "לא טעיתם!", בעלה מצטרף. "תאמין לי - זו ארוחת הבוקר הכי טובה בעיר. אני יודע את זה בוודאות. אני ואשתי מטיילים הרבה, בכל העולם. כל פעם אנחנו מגיעים ליומיים, כלומר לשני לילות ולשלושה ימים, והדבר הראשון שאנחנו מבררים זה איפה אפשר לאכול את ארוחות הבוקר הטובות ביותר".

הוא מחכה שאני אשאל אותו מה השיטה, והוא עונה רגע לפני. "אתה מבין, בכל פעם שאנחנו מגיעים לעיר, אנחנו נכנסים לאיזו מסעדה טובה ומתידדים עם הטבח. אחרי שעה או שעתיים, אני שואל אותו - תגיד, כשאתה לא נמצא במסעדה שלך, באיזו מסעדה אתה אוכל?". אחרי שאוספים מספיק תשובות, אני מגיע למקום שכל הטבחים מעדיפים. זה הסוד. "אז אתה בעצם משתמש בסוד של האינטרנט, רק בלי אינטרנט?", אני מנסה להבין. הוא עונה "בדיוק!", וניכר שלא הבין מה אמרתי.

"המקום הזה מפורסם בעיקר כי כאן המציאו את האייריש קופי! ידעתם את זה?", הזקן ממשיך. אנחנו מסתקרנים ולומדים שהתחילו להגיש את זה כאן כבר לפני יותר ממאה שנה, והטעם רק השתבח עם השנים. ברמן מבוגר עם שיער לבן מעמיד שורה ארוכה של כוסות לאורך הדלפק ומוזג במקצוענות לאורך השורה כמות מדוייקת שתספיק למבול ההזמנות שנוחת כל רגע. כשהמלצרית שואלת אותנו מה נשתנה, אני משיב לה בחיוך שהיא יכולה לנחש, והיא צועקת לברמן: "תכין עוד שניים". ההמלצות היו מדוייקות - המשקה היה טעים ומדוייק, וסובב את הראשים ואת השיחה שלנו למקומות הנכונים.

"אתם בטח חושבים שאני מדבר הרבה", הוא פותח ללא התנצלות, "וזה בטח קשור לאייריש קופי". אבל לנו אין תלונות. למרות שלא ידענו לאן אנחנו נוסעים, סביב השולחן הזה התמלאנו תחושה שהגענו למקום הנכון. וכך תוך כמה דקות קיבל כל אחד מאיתנו סיפור קטן שחיבר אותו לזוג החייכן הזה - הגבר כבר בן 88 אבל כשהיה צעיר למד הנדסה כמו אבא שלי, אחר כך עשה תואר בעסקים והמשיך משם לדוקטורט במשפטים. הם גרים בלוס אנג'לס, רוקדים טנגו מדי פעם בניו יורק, מטיילים באירופה ובמערב. חוץ מלעבוד הוא היה ספורטאי. הוא רץ מרתונים וקיבל גם מדליות בשחייה. הוא רץ ושחה עד לא מזמן, כשהיה צעיר יותר, רק בן 80. לפני הרבה שנים זכה בכבוד לשאת את הלפיד האולימפי בסאן פרנסיסקו. אחרי הטקס, הוא הביא את הלפיד למסעדה הזו, לשתות אייריש קופי. כל הנוכחים ביקשו להצטלם איתו. אחרי שסיימו לשתות, נזכר שבמדים האולימפיים אין כיסים והארנק שלו במלון. למזלו אחד הסועדים באותו הערב היה מעשירי העיר, והוא שלח אותם לחדר עם הנהג שלו בלימוזינה.

היא בכלל מקנטאקי. בקושי דיברה, אבל הוסיפה בשקט שלמדה בכיתה עם הבעלים של קאנטקי פריי צ'יקן. רגע אחרי זה הוא שאל אותה אם היא סיפרה את הסיפור על קאנטקי פריי צ'יקן. היא אמרה שכן וזו הייתה המילה האחרונה שלה במפגש.

אחרי ההיכרות הראשונית אמא שלי ביקשה שאשאל אם יש להם ילדים, ואני גיששתי בעדינות. "ילדים?, על ילדים אתה שואל?", הוא עונה לנו ומביט בחיוך לעבר אשתו. אחרי כמה שניות של שקט הוא מסתכל עליי ועונה: "שלושה. יש לנו שלושה ילדים. או יותר נכון היו לנו. אחת מת, אחד מכור לסמים והשלישי הוא נוכל".

אנחנו מביטים בהם בדממה ולא בטוחים איך להמשיך את השיחה. אני מעז לבקש לשמוע קצת יותר, והאייריש קופי מסייע לבקשתי. "הבן הבכור שלנו היה אומן והוא גר ממש כאן, בסאן פרנסיסקו. הוא מת מאיידס, לפני הרבה שנים. הוא היה אחד מהשלושים הראשונים שמתו כאן מהמחלה הזו", הוא אומר בנימה של גאווה שאין בה טיפת גאווה. "חבל, הוא היה הבן האהוב שלנו. הכי טוב מכולם. כל שנה ביום ההולדת של אמא שלו, הוא היה קם מוקדם בבוקר והולך להכין לה ביצים עם קצת קינמון, את זוכרת נכון?", הוא מסתכל עלייה ונתקל בהרבה שתיקה ומעט דמעות. גם הוא מתאמץ להמשיך.

"השני מכור לסמים. הצלחה גדולה, הא?. והשלישי - או יותר נכון השלישית - היא נוכלת. אבל לא מהסוג החובבני. היא נוכלת אמיתית, מקצוענית. כזו שאפילו לא יודעים שהיא נוכלת, אתה מבין? אבל אני ידעתי. אנחנו תמיד ידענו. היא הציעה לחברה הכי טוב שלי עסקה. הוא קנה ממנה. אמר שזו השקעה טובה. אני אמרתי לו, אני הזהרתי אותו - אל תקנה ממנה שום דבר! אבל הוא היה בטוח שהוא יעשה מזה כסף. אחרי כמה חודשים הוא קיבל מכתב שההשקעה שלו ירדה לטימיון. אתה מבין? מכתב. אף פעם אי אפשר לדעת מאיפה יגיע הבלוף, אבל הוא תמיד מגיע. זה מה שעושים נוכלים".

"אז כן, היו לנו שלושה ילדים. תתארו לעצמכם. שלושה ילדים כאלה", הוא מסכם בחיוך שיש בו הכל חוץ משמחה. לפחות הרוויח סיפור טוב, לפחות נראה שנוסדה בו השלמה עם השנים. ולא, לא נראה שהוא רואה בעצמו מסכן. להפך, האיש הזה מלא בסיפורים וחוויות. לפעמים הוא בטח מצטער שאין לו למי לספר את כל זה. ולפעמים, הוא מתנחם בעובדה שלסיפורים שלו כבר יש קהל שבוי ונאמן בכל העולם.

אנחנו מביטים בהם במבוכה, שותקים, סקרנים. צמאים לעוד סיפורים ולעוד אייריש קופי. "אבל באמת שהסיפורים האלה ארוכים מדי בשביל ארוחת בוקר. מה אתם עושים בערב? ומחר? כי יש לנו המלצות נהדרות בשבילכם". אנחנו ממשיכים לשמוע קצת על העיר, ואחרי כמה דקות הזוג מבקש חשבון ונעמד. האישה תנשק את המלצרית, הגבר יושיט לי יד ויאחל בהצלחה. הבטחנו אחד לשני להיפגש באחד הטיולים הבאים שלהם בתל אביב ("אנחנו מפחדים להגיע, אבל נבוא"), והשתדלנו לא להביט אחד לשני בעיניים, כמצופה משני בני אדם המבינים כי נפרדים לתמיד. הם יצאו לאט החוצה ונעלמו.

למחרת ישבנו בפאב אחר והתווכחנו איך נכון לשתות את האייריש קופי - אם לערבב או לשתות חלק. אחד המלצרים ניגש ושאל אם אנחנו מדברים על הבואנה ויסטה. הוא עבד שם. לדעתו צריך לשתות חלק, בלי לערבב. בצורה שמאפשרת לך להרגיש את הקר והחם ביחד, את המתוק והמריר, את הקצף הלבן והמשקעים השחורים.

ולא, הוא מסביר, זה ממש לא המקום בו המציאו את האייריש קופי. המציאו אותו באירלנד, הרבה יותר מוקדם. אבל מגישים אותו במסעדה הזו כבר שנים, ואנשים התחילו להאמין שזה המקור של המשקה והסיפור נשאר. והאמת היא, שזה בכלל לא מאכזב. כי זה סיפור טוב, ואחלה משקה, ושניהם יורדים חלק בגרון ומסובבים את הראש. ולפעמים זה כל מה שצריך, זה כל מה שחשוב.

יום חמישי, 26 באוקטובר 2017

משנה

זה לא משנה אם זה נעשה קל יותר, במיוחד כשאינך כבד. ובכלל, גם כוח הכבידה אינו משפיע על קלות המחשבה. ימים גשומים אינם מציפים דרכים פתוחות, עצירה בשוליים מסוכנת רק לאלה החוששים לסטות מבלי לאותת.

זה לא משנה מתי נולדת בפעם הראשונה. זה לא מעניין מה חשבת לפני שהבנת, מה הבנת לפני שחשבת, כמה דאגת לפני שנשמת, לפני שבחרת, לפני שנשברת.

לא משנה איזה יום היום, תחפש את הזמן בחלון ולא בשעון. לא נורא אם לא תזכור הכל. ברי המזל שוכחים, האמיצים ממציאים, החרוצים נודדים, הנועזים ילדים.

טפשי להעריץ סופרים מפורסמים מבלי לשאול את עצמך: אתה, מה אתה סופר? את מי אתה סופר? לכמה הגעת? 

כלום לא משנה. אתה משנה הכל. אתה משנה.

יום שלישי, 26 בספטמבר 2017

השגעונות של התשוקה

הרי הזהירו אותנו תמיד שלא פשוט להיות הורים. שלמרות שזה נראה קוסם וממלא, ולמרות ששכנעו אותנו שזה נחוץ ונכון, זה בעצם מתיש ומאתגר. הנחמה, כך מספרים, מגיעה בהמשך. כשהם מתבגרים, מתעצבים. מתנתקים מההרגלים הילדותיים ומתגבשים כבוגרים. אז מבשילים הפירות, אז צומחות ההצדקות, מלבלבים פרחי ההשקעה.

אבל איש לא הציג זאת לתשוקה. סרבנית ומפונקת, ניערה בהפגנתיות את הציפיות להתבגר. אני לא כמו כולם, הבהירה. אתה גם לא רוצה שאהיה. אם אהיה דומה לאחרים, לא תמצא בי עניין, לא תתייחס אליי ברצינות, לא תחפש אותי בקנאות כמו פעם, לא תאהב אותי עד התמכרות, עד דמעות, עד עולם.

וכך שכנעה אותנו שאין בכוונתה להתבגר, והדגישה שלא תנטוש את שגעונותיה. מעת שנולדה לא שינתה הרגליה. כשהייתה רעבה, הגיבה בזעם ועצב. כשהייתה משועממת, החלה לנוע בחוסר נוחות, לזחול בחוסר שקט. כשרצתה ללכת למקום אחר, התעלמה מכל ההסברים וכל התירוצים וכל הנימוקים. כשהתקררה, דרשה שנמצא מרפא, שנבריא אותה במהירות, שלא ניתן לנגיף להתפשט.

והיא אינה מרפה ולעולם אינה נכונה לוותר. והיא מסרבת ללכת לישון מוקדם וראשונה לזרוח עם שחר. והיא מייסרת ואכזרית, והיא עקשנית ונחושה. וזעקותיה חזקות במיוחד בהיעדרה, בחסרונה, צורבות במיוחד דמעות דמדומיה.

אך ברגעי החסד הקצרים בהם תשלח בך חיוך קטן, איתות מדוייק של סיפוק ארעי, אתה תיזכר ותבין. אתה תפנים ומתמכר. אתה תשלים ותפנים. אתה תדע. לא מספיק לנסות. לא מספיק להאמין. אתה חייב להתאהב מחדש. שוב ושוב ושוב. לחזור אל רגע ההולדת עת ראית אותה לראשונה עטופה בשמיכה, נבראת עבורך. עת קראת לה בשמה והיא הביטה בך והשביעה אותך להיות שם עבורה, להיות שם עבורך.

יום רביעי, 20 בספטמבר 2017

התחלות חדשות

אף כוס קפה לא תצא טעימה כל כך, מעודנת ניחוח, כמו הכוס הראשונה שיצאה מהמכונה.
אף משפט לא יקשט בעונג שכזה את הדף, כמו המשפט שרקמת אז.
הבדיחה השנייה שסיפרת גרמה לאחדים להסמיק, ובעצמה החווירה נוכח בכורתה.
הספר שתקרא לא ישלח אותך למרחקי הזכרון שעודך נוצר.
צעדיך הראשונים לא ישוחזרו, החברים החדשים איבדו תאריהם.
גם אתה אינך חדש כפעם, ככל שניסית לטשטש זאת בילדותך השנייה.

אפילו התחלות חדשות כבר אינן כשהיו, ויש המזהים בלידתן כמיהה לסוף.
ובכל זאת אנו נאחזים, מבקשים להחיותן לעוד רגע או שניים,
עד יזכירו לרגע קל את אימת המבט הראשון, את תמימות הרגש.
מה שהיית כבר לא תהיה, אתה מפנים -
ובלהט האימה המתפשטת,
גם נחמה קטנה.
של התחדשות שובבה המלגלגת על תכנוניך.
של רשרוש כנפיים. 

יום שני, 14 באוגוסט 2017

השעה אצלך

איך זה שם, באזור הזמן שלך? האם הדברים קורים לאט יותר? האם הלב מאיץ בקלות? איך זה שתמיד אביב אצלך כשכאן חורף, ואיך תמיד את רואה את האור קודם, ואני בשקיעה.

ומה בכלל השעה אצלך? האם הפכת אותה שלך? האם זוהי שעתך היפה? האם הקדמת זמנך או שמא איחרת להבין? אולי יום אחד יערמו דקות ההמתנה להרים שאוכל לזהות ממרחק, רכס של רגעים וסיפורים.

ואולי זה רק עניין של זמן, ואנחנו מרחפים משני קטביו של אותו עולם. חגים בין מחוגים, סובבים מסיבות טובות, מקיפים עצמינו אהבה. יש מחשבות שניות ודקות שהשעון אינו מראה.

בואי, בואי לאזור שלי. נמצא זמן. אחרי שמנפצים שעון חול, הזמן זולג בין האצבעות וחוזר לים. אנחנו גם.

יום שישי, 4 באוגוסט 2017

שיעור

כשהייתי ילד קטן והלבישו אותי חליפת בד לבנה וחגורה והסבירו לי שאפשר לנצל את כוחו של היריב להפלתו,
כשהמדריכה הסבירה שניגנתי את התווים נכון אבל בשביל הרמוניה צריך רגש,
כשהמורה שלי לתנ"ך נפעמה מעוד תשובה שנשמעה אינספור פעמים באינספור כיתות רק כדי שנתמכר לסקרנות,
כשקראתי שורה אחת בספר שהכתיבה גם את הסיפור שלי,
כשהבנתי לראשונה עוצמתה של חברות, ונחמתו של חיבוק,
כששתקתי מרוב מילים וחייכתי ללא תשובות,
כשהפסקתי לפחד והתחלתי להתאהב בשאלות,
כשהבנתי שחלומות בלילה קשה לזכור, אבל לפעמים די פשוט להגשים באור יום,
כשהמתנתי זמן ארוך לאישור וגיליתי שנחבא בידיי,
כשויתרתי לעצמי והשמיים לא קרסו,
כשסלחתי וכשהאמנתי,
כששיקרו לי,
כשסמכו עליי,
כשבחרתי, כשנלחמתי,
כשהתאמצתי לזכור, ויותר מכך לשכוח,
כשלא ידעתי מה לעשות ולכן המשכתי,
כשחייכתי בלי שביקשו וביקשתי בלי לחייך,
כשהרפתי ואחזתי ונסחפתי ועצרתי,
אז, בדיוק אז, קיבלתי
את מה שנחוץ לי
לטובת השעור הבא.

יום שני, 31 ביולי 2017

סרוב פקודה

יש לי הרבה מילים, אך הן מסרבות, מסרבות להסתדר, מתרוצצות כנמלים בעולמן הצר, ואינן מתאגדות לכדי משפט צדק. היעדר חיבורן מחסיר בי מרגוע, פיזורן מפזר ספק, טירופן מסובב ראשים בטלטלה.

יש לי הרבה רעיונות, אך הם מסרבים, מסרבים לגווע, ומוסיפים להתחרות בהיעדר הכרעה, ואין רעיון העומד בראשם הנכון לעמוד בראשי כשליט יחיד, מורה דרך ומחוג שעות. והם שבורים כחלקים שאין מתוכם שלם, סדקי מראה שהאור נשבר בהם ואינו מתאושש.

יש בי חלומות סרבניים שאינם מעוררים אותי. תהיות במסלולי ניווט ליליים, חסרי מצפן ומצפון, שולחים אותי על גלויות נסתרות. כמו נמען שאיש אינו יודע כתובתו, והוא נווד דרכים חסר בית צף בין תפילות עננים למחילות אדמה.

וכשאני פוקד עליהם: שאו! שאו באחריות, ושאו תפילה ושאו אותי! אותי אדוניכם, אבי כוונות הבורא, היוצר והמשורר - לועגים הם לפקודותיי. מתגנבים אחריי ואוחזים ומושכים כל אחד לדרכו ואף אחד אינו לדרכי. כענק בארץ גמדים מטולטל נטול כיוון, מובל בכבלים בשבילים זרים, בדרכים פתלתלות, מסוכנות. ובתום המסע, עת מונח עלי קרקע, מתחוור כי במקום נותרתי. הותרתי, ועודני כבול.

סרבנים, סרבני פקודה ומצפון. לא יגלו הסוד, לא יחשפו הדרך. רק יוסיפו לטלטל את ספינת המשא, ישלחו לפרקים רוח מפרשים בוגדנית. יותירו את המלח לחפש בעצמו חוף מבטחים, אי בדידות. וכשתבוא השעה יתאגדו שם יחד, בחיוך ממזרי, בהודאה. שלא הייתה דרך אחרת. שלא נוצר אחר שיפסע בשבילי.