"תחזור אליי דחוף", פקד הסמס. משהו בחושים שלי נדרך כשאני מזהה הנחייה נמרצת ובהולה כזו, שאריות צבאיות שלא יעלמו כנראה לעולם. ובכל זאת, בשונה מהעבר, אני מרשה לעצמי להיות בררן יותר: "מי זה? במה מדובר?". עוד כמה התכתבויות ואני ננזף על שאיני מתקשר לאלתר, והפצרותיי שמדובר בטעות במספר אינן נענות בהבנה. "יש לך נגד, וזה בקשר לפורד. תחזור אליי מיד, זה סא"ל שרון". אחרי שהשתכנעה הסא"ל שמדובר בטעות (כי לא, לא קוראים לי זוהר, הפסיקה לכתוב). אני לא התאפקתי ומיהרתי לשלוח סמס נוסף: "הייתי מצפה מסגן אלוף בצהל להתנצל אחרי שנעשתה טעות".
***
מספר פעמים הבהרתי למלצר אתמול שאני צמחוני, מספר רב של פעמים. כשהייתי מרחק של חשד קל מנגיסה בנתח בשר מיותר, התעצבנתי מאוד. החזרתי את המנה בכעס, המתנתי לתיקון.
***
התיישבתי בנוחות בבית הקפה הבוקר, להשלים קצת עבודה. המלצר לא היסס, ואחרי כמה דקות הגיע עם הפנייה - אכפת לך אולי לעבור לבר? אנחנו צריכים את השולחן.
***
והשבוע רכשתי כוס קפה על הבוקר, וכשנכנסתי לאוטו ונתתי לגימה ראשונה - הבנתי שמה שיש לי ביד עכשיו זה לא קפה. זועם ומאוכזב, מיהרתי לכתוב תלונה באתר הרשת. המחיר היה יקר מדי מכדי לשתוק.
***
אבל יודעים מה? סגן האלוף שלחה הודעת התנצלות.
והמלצר, התנצל מספר פעמים. גם אחרי ששילמנו, שב להתנצל.
ואחרי שהסכמתי לעבור ניגשו אליי האנשים שזכו בשולחן שלי ואמרו תודה רבה בחיוך.
והמלצרים במסעדה הניחו לידי עוד קפה, עם עוגיית שוקולד. להגיד שוב תודה.
ובעלת סניף בית הקפה התקשרה. חצי שעה אחרי שכתבתי את התלונה. התנצלה אישית ושלחה פיצוי.
***
ואני, אני כמעט יצאתי השבוע מחניון אחרי שחשדתי שפגעתי באוטו אחר בלי להשאיר מספר.
אחרי שהתקדמתי, הבנתי שזו טעות. אף אחד לעולם לא היה מגלה, אבל אני הייתי יודע.
הסתובבתי, חזרתי אל זירת הפשע. פגשתי שם בחורה צעירה ואבודה. זו פעם שלישית שזה קורה לה. בחניון הזה. אף אחד מעולם לא חזר.
החלפנו פרטים (היא רעדה מסיבה כלשהי, הייתה מתוחה), ונתתי לה את הטלפון, אם יש בעיות.
לפני שנפרדנו אמרה לי תודה והוסיפה "תאונות קורות".
***
כן, תאונות קורות. וטעויות מתרחשות.
וזה אנושי וטבעי וקורה לכולנו.
וכן, זה תמיד מעצבן וכאב ראש.
אבל הלקחים הקטנים שצברתי השבוע חשובים בעיניי.
מלמדים שלמרות כל הציניות, מכל אירוע אפשר לצאת עם חיוך.
זה מתחיל ונגמר בהתחשבות, בלראות את האחר ולהציב את עצמך במקומו,
בהתגברות הקשה על היצר האנושי הקדמון לראות עצמך צייד בתחרות תמידית עם הזולת על מזון.
להבין שלא יקרה דבר אם תמתין, תוותר, תפסיד קצת בשביל להרוויח בפעם הבאה.
להאמין באחרים שידעו להתנצל, להאמין בהם שידעו גם לסלוח, להאמין בעצמך שתחזור לחניון.
כי בקלות רבה מדי יכולת אתה להיות במקום הבחורה הזו, מול רכב שרוט ללא הסברים.
***
השבוע עצרתי ליד ג'יפ גדול שעמד וחסם נתיב בכביש. הנהג בדיוק חזר לאוטו עם כוס קפה ומאפה.
"זה האוטו שלך?", שאלתי. "כן, למה?", ענה.
"כי אתה חוסם את הכביש רק בשביל לקנות לעצמך קפה", עניתי לו.
ועכשיו החלפנו מבטים זהים של תדהמה - אני על החוצפה שלו, והוא על החוצפה שלי -
שאיך אני בכלל מעז להתערב לו, להעיר, לנזוף. הוא המליץ לי להתחפף,
ואני בטפשות - ובשל הרכבים שהצטברו מאחוריי - המשכתי לנסוע.
האיש הזה לא היה חוזר לחניון, ולא מתנצל, ולא מחייך.
האיש הזה הוא משבט חוסמי הנתיבים, שלא יהססו לגרום לכם להמתין או להסתכן,
ולעולם לא יבינו מה אתם רוצים מהחיים שלהם.
חלקם עושים את זה בשביל כוס קפה, חלקם בשביל רווחים בבורסה, או עוד שדה גז.
והמשימה שלנו, לפתוח עוד נתיבי הבנה, ולהלחם בעוד חוסמי נתיבים כאלה.
קודם כל בשבילם,
כדי שלא ייכנסו להלם בפעם הבאה שמישהו מעיר להם.
שהנזיפה הזו תיראה להם טבעית,
והיא אכן כזו -
חלק מהמערכה החשובה בין אלה המזהים את חשיבות הנתיב המשותף,
ואלה שאינם מהססים לחסום אותו, מקווים שלא נבחין, שלא נתאגד בצדק נגדם.
***
מספר פעמים הבהרתי למלצר אתמול שאני צמחוני, מספר רב של פעמים. כשהייתי מרחק של חשד קל מנגיסה בנתח בשר מיותר, התעצבנתי מאוד. החזרתי את המנה בכעס, המתנתי לתיקון.
***
התיישבתי בנוחות בבית הקפה הבוקר, להשלים קצת עבודה. המלצר לא היסס, ואחרי כמה דקות הגיע עם הפנייה - אכפת לך אולי לעבור לבר? אנחנו צריכים את השולחן.
***
והשבוע רכשתי כוס קפה על הבוקר, וכשנכנסתי לאוטו ונתתי לגימה ראשונה - הבנתי שמה שיש לי ביד עכשיו זה לא קפה. זועם ומאוכזב, מיהרתי לכתוב תלונה באתר הרשת. המחיר היה יקר מדי מכדי לשתוק.
***
אבל יודעים מה? סגן האלוף שלחה הודעת התנצלות.
והמלצר, התנצל מספר פעמים. גם אחרי ששילמנו, שב להתנצל.
ואחרי שהסכמתי לעבור ניגשו אליי האנשים שזכו בשולחן שלי ואמרו תודה רבה בחיוך.
והמלצרים במסעדה הניחו לידי עוד קפה, עם עוגיית שוקולד. להגיד שוב תודה.
ובעלת סניף בית הקפה התקשרה. חצי שעה אחרי שכתבתי את התלונה. התנצלה אישית ושלחה פיצוי.
***
ואני, אני כמעט יצאתי השבוע מחניון אחרי שחשדתי שפגעתי באוטו אחר בלי להשאיר מספר.
אחרי שהתקדמתי, הבנתי שזו טעות. אף אחד לעולם לא היה מגלה, אבל אני הייתי יודע.
הסתובבתי, חזרתי אל זירת הפשע. פגשתי שם בחורה צעירה ואבודה. זו פעם שלישית שזה קורה לה. בחניון הזה. אף אחד מעולם לא חזר.
החלפנו פרטים (היא רעדה מסיבה כלשהי, הייתה מתוחה), ונתתי לה את הטלפון, אם יש בעיות.
לפני שנפרדנו אמרה לי תודה והוסיפה "תאונות קורות".
***
כן, תאונות קורות. וטעויות מתרחשות.
וזה אנושי וטבעי וקורה לכולנו.
וכן, זה תמיד מעצבן וכאב ראש.
אבל הלקחים הקטנים שצברתי השבוע חשובים בעיניי.
מלמדים שלמרות כל הציניות, מכל אירוע אפשר לצאת עם חיוך.
זה מתחיל ונגמר בהתחשבות, בלראות את האחר ולהציב את עצמך במקומו,
בהתגברות הקשה על היצר האנושי הקדמון לראות עצמך צייד בתחרות תמידית עם הזולת על מזון.
להבין שלא יקרה דבר אם תמתין, תוותר, תפסיד קצת בשביל להרוויח בפעם הבאה.
להאמין באחרים שידעו להתנצל, להאמין בהם שידעו גם לסלוח, להאמין בעצמך שתחזור לחניון.
כי בקלות רבה מדי יכולת אתה להיות במקום הבחורה הזו, מול רכב שרוט ללא הסברים.
***
השבוע עצרתי ליד ג'יפ גדול שעמד וחסם נתיב בכביש. הנהג בדיוק חזר לאוטו עם כוס קפה ומאפה.
"זה האוטו שלך?", שאלתי. "כן, למה?", ענה.
"כי אתה חוסם את הכביש רק בשביל לקנות לעצמך קפה", עניתי לו.
ועכשיו החלפנו מבטים זהים של תדהמה - אני על החוצפה שלו, והוא על החוצפה שלי -
שאיך אני בכלל מעז להתערב לו, להעיר, לנזוף. הוא המליץ לי להתחפף,
ואני בטפשות - ובשל הרכבים שהצטברו מאחוריי - המשכתי לנסוע.
האיש הזה לא היה חוזר לחניון, ולא מתנצל, ולא מחייך.
האיש הזה הוא משבט חוסמי הנתיבים, שלא יהססו לגרום לכם להמתין או להסתכן,
ולעולם לא יבינו מה אתם רוצים מהחיים שלהם.
חלקם עושים את זה בשביל כוס קפה, חלקם בשביל רווחים בבורסה, או עוד שדה גז.
והמשימה שלנו, לפתוח עוד נתיבי הבנה, ולהלחם בעוד חוסמי נתיבים כאלה.
קודם כל בשבילם,
כדי שלא ייכנסו להלם בפעם הבאה שמישהו מעיר להם.
שהנזיפה הזו תיראה להם טבעית,
והיא אכן כזו -
חלק מהמערכה החשובה בין אלה המזהים את חשיבות הנתיב המשותף,
ואלה שאינם מהססים לחסום אותו, מקווים שלא נבחין, שלא נתאגד בצדק נגדם.
