בכל פעם שאני חושב על הביטוי לטאטא תחת השטיח, אני נזכר בשטיח הגדול והכבד שהונח דרך קבע בסלון ביתה של סבתי. מעולם לא הונח בשיפוע, מעולם לא היה מלוכלך. כראוי לתרבות הגרמנית שיובאה בשנות השלושים לתל אביב, בה הטיל הדיוק מרותו האיתנה על החריג והשונה.
רק לעיתים, מן הסתם בזמנים קבועים וידועים מראש, נשלף השטיח והונח על מעקה המרפסת, בהמתנה למוט הניקוי שהמתין בארון למועד חבטותיו הקצביות. ובתום הטקס, שבו המקל והמרבד למקומם, והסדר אל כנו.
ולפעמים אני מדמיין עצמי מתגנב באפלה אל קצה השטיח, ובלי היסוס מניפו חזק אל חלל האוויר במשיכה נחושה אחת. ובכך נותן דרור משחרר לכל העננים שהוחבאו תחתיו במשך השנים: ענני הבושה והכזבים, ענני הסודות והמבוכה, החשדות והספקות, ההסתרות והשמועות. ובסוף עוד ניעור קטן להפרדת השתיקות העקשניות שוודאי יאחזו בשולי השטיח בקנאות, מבקשות לזכות עצמן בעוד כמה רגעים של תהילה בהיסח הדעת.
ואז הייתי נשען לאחור ומביט בכל עננת האבק הזו מתפזרת, שוקעת לאיטה במרחקים, חשופה לאור. ובניגוד ממה שהזהירו הסבים והסבתות, דווקא בתוך כל הוצאת הלכלוך הזו, היינו כולנו מתחילים סוף סוף לנשום.
שטיח גדול היה. מרשים. לא יודע איפה הוא עכשיו. בבית שלי אין שטיחים. גם לא וילונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה