קבוצה שמחה ורגועה של אנשים ישבה לקפה של בוקר במקום הנחשב עם השולחנות על המדרכה. דיברו על נאורות תחת צל שמשיות. אחר, היה סמוך אך לא הקשיב. כרע ברך לסדר עציצים בגינה סמוכה. בחור צעיר שנראה שזה מקצועו, השקה שתילים צעירים בזיעה, סידר פרחים בגינה של מישהו אחר. זה בוקר של יום חול אחרון השבוע, אך הוא בחול כל יום, גורף בו קווי נוי ארעיים.
ליד דוכן הירקות צעקות חזקות. אדם שיצא משליטה מושך לעברו מבטים והוא מתעלם מהם וממשיך לנזוף. אולי בעוברים ובשבים, אולי בירקות, אולי בעצמו. איש לא עונה לו, לצעקן. מקווים שלפחות יש לו סיבה טובה לצעוק ככה, שלא הטריד מנוחתם לשווא.
וממול, בצד השני של הכביש, יש אדם שמחייך אליי. בוודאי יגלה בקרוב שהתבלבל ואיננו מכירים. אך הוא חולף ועודו מחייך. לא אליי, לכולם, לעולם, לאוויר. על אדי חיוכו הבוטה מתהלך כמסומם עד קצה הרחוב ופונה לסמטה אחרת. החיוך כמו חייו פרוסים לפניו, חושפים הלצה פנימית מתגלגלת.
ואני בוהה בערבוביית האנשים וזועק מבפנים: משוגעים! כך לאור בוקר יום מסתובבים בינינו משוגעים!
כלום אינם מתביישים להפגין כך שגעונם,
ביושבם בשממת בית הקפה,
בחולפם בדממה ליד דוכן הירקות,
בבחירתם שלא לחייך?
ובהתעלמם משליחי האל המרמזים להם לנתץ מסכותיהם ולהצטרף לחוויית הקיום המשחררת.
ובעבור מה נמנעים הם מעצמם? בתאוותם האווילית לנורמליות שלעולם לא תושג.
משוגעים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה