"אז הוא אומר לי - שמעי, אני כל כך כועס שאני מסוגל לרצוח. כן, ככה הוא אומר. מבינה? משוגע כזה, שלא יכול לשלוט על הכעסים שלו, שלא בשליטה, ועוד מסוגל לרצוח. אז רגע לפני שאני מתקשרת למשטרה אני אומרת לו: מה יש לך? אתה נורמאלי? אתה צריך לקחת כדור. והוא מסתכל עליי ושואל: כדור? איזה כדור? ואני מסבירה לו. כמו שלבן אדם יש כאב ראש הוא לוקח כדור? ושלמישהו יש חום, הוא לוקח כדור? אז ככה גם אתה חולה. אתה אולי לא מבין את זה עדיין, אבל אתה חולה. ואפילו חולה מאוד. ואתה צריך כדור. והוא, שומע את מה שאני אומרת, או לפחות מעמיד פנים ששומע, והולך לשבת בפינה, רחוק. ואני מתקרבת אליו ושואלת אותו מה קורה. והוא מסביר לי שכל הדיבורים האלה מעציבים אותו ושהוא חושב שהוא מפתח דכאון. ואני לא מבינה מה הוא רוצה ושואלת אותו: מה דכאון מה? אם אתה עצוב, קח כדור. והוא עוד פעם מסתכל עליי כמו ילד ולא מבין מה אני רוצה ממנו, ושואל: כדור? איזה כדור בראש שלך? ואני מסבירה לו שכמו שלבן אדם יש כאב גרון הוא לוקח כדור, וכמו שמישהו לא מצליח להירדם הוא הולך לרופא שרושם לו כדור, אז גם הוא חולה. והוא מסביר לי שהוא לא חולה ושהוא רק עצוב, ואני אומרת לו: עצוב זה לא מחלה? ועוד איך מחלה. זו המחלה הכי מסוכנת היום, וכל העיתונים יגידו לך את זה, וברור שלא צריך סתם להיות חולה וצריך לקחת כדור. כמו שלמישהו יש צרבת, אז מה? הוא לא לוקח כדור? ואם למישהו יש דלקת בעין, אז מה? הוא סובל? מה פתאום. הוא הולך לרופא ולוקח כדור. וככה צריך לעשות גם מי שעצוב. או מי שרוצה לרצוח מישהו. כי זה אומר שהוא חולה. בקיצור, בסוף הוא אומר לי שהוא לא רוצה להמשיך לדבר על זה כי עבר עליו יום קשה בעבודה, ואני לא מבינה מה זה קשור, ואז הוא אומר שהוא חושב שהוא בכלל מפתח צינון כי כל היום הוא מתעטש. אז אני אומרת לו: מצונן? אז לך תנוח במיטה, ועד מחר יעבור. אין מה לעשות, סבלנות. ואחרי שאני אומרת לו, הוא בוהה בי. פתאום לא היה לו מה להגיד יותר. מבולבל, ההיפוכונדר הזה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה