"החיים הם טיוטה של שום דבר" / קונדרה
אנחנו חיים בידיעה שרק את עצמינו אנחנו מבינים. החיות, העצים, העננים והשמים אינם מסוגלים לתקשר. גם כשבוקעים מהם קולות, אלו הם רעשי רקע, מכאניקה של בריאה. אנו קבוצה של משוררים וסופרים המושלים בנתינים דוממים. לעולם לא יתמרדו שכן חסרים את המילים והדרכים לקשור את הקשר. המילים והדרכים, הישירות והעקיפות, לתבוע שוויון זכויות, להקים הפיכה שתשיב מושכות השליטה בידי הרוב הדומם.
יום אחד תתפכח האנושות בפליאה, ויהיה זה וודאי בוקר מטריד ומצמרר. מדען אחד, במעבדה אחת, בארץ מפותחת וחסרת חשיבות, יגלה במקרה את האמת המרה.
שתיקתם, כך יבשר לאזניים נטולות אמונה, אינה נובעת מהיעדר יכולת או נחיתות תבונה. למעשה, ההפך הוא הנכון. הם מביטים עלינו, בני האנוש, בהתנשאות נוראה. הם שותקים כלפינו בבוז, מתעלמים מקיומנו באצילות יהירה. אין בהם עניין לקטוע את צו הדממה שכפו על עצמם כאשר הגחנו אל עולמם. ממתינים הם בסבלנות שנכחיד עצמינו כליל טרם ישובו להשמיע קול.
וכי למה, נכון ומותר לשאול. מאין מקור הסלידה הזו הזורמת בנימי הגבעולים ומופצת בין רוחות השמיים. התשובה ברורה ומאכזבת. אנו משעממים אותם. בצורה העמוקה, המכאיבה והמביכה ביותר. מעוררים בהם שעמום עמוק ויסודי שאינו מאפשר להם לגלות כלפינו ולו קמצוץ חמלה והזדהות. רק בוז עמוק. כלימה על שכך בוחרים יצירי האל לבזבז חייהם הממוכנים נטולי תכלית ומהות, להתפזר כאבק נטולי כיוון, עיוורים לניצוצות האור המייחלים להתלקח סביב.
על גבעה מסויימת, בעיר סתמית שבמדינה מיותרת, שוכב לנוח בחור צעיר תחת צילו של עץ נדיב. בתרדמתו לא הבחין בתנודות הקלות והעצבניות של הענפים מעליו. הם צמאים אל האור והוא מייחל לצללים. צומחים הם ללא הרף והוא מבקש מנוחה. את היער הם מבקשים לכבוש, את כל היערות, והוא יכרות בהקדם את גזעם ויסתפק בצריף צנוע. נבוכים הם לארח את הבטלן העצלן הזה תחת עליהם, נבוכים ושותקים מאוד. בזבוז מעציב שאין עליו מחילה. מילא שאנו שותקים, וודאי אומרים העצים. אבל באיזו חוצפה מדברים הבטלנים האלה ללא הרף, מדברים ולא עושים דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה