עצם העניין

כלב נובח באמצע הלילה ומעיר שכונה שלמה. רבים מסתובבים במיטתם, תוהים האם ניתן לתבוע, או למצער להטביע. אך הוא בשלו, בוהה בחור עגול הנפער באמצע גדר עץ. דרכו, הוא רואה ומריח עצם נכסף, או שמא עצם נכספת. אך החור קטן מלהכיל, ולא נותר לו אלא לנבוח. כלב אחר, קטן יותר, חולף מאחוריו. גם הוא מבחין בעצם, אך בוחר להתחכם ופותח בדהרה. הנובח מבחין בו בזווית העין שבע רצון, מאושר שנפטר מהמתחרים.

אך הכלב המתחרה אינו בורח לשום מקום - הוא פותח בריצה מהירה אל עבר השער האחורי של חצר השכנים וחוטף את העצם לעיניו המשתאות של הנובח והלא-נושך. הנביחות הופכות אט אט ליללות. לא על גניבת העצם, כי אם על גניבת הדעת. לעולם לא היה עולה בדעתו של בעל הקולר לעשות את העיקוף הזה. יכול היה להוסיף ולנבוח עד אמצע הלילה. שהרי תחכום של ממש נדרש כדי לגלות ולדעת שיש נתיב עוקף, דלת אחורית. לנוע בניגוד לכיוון המובהק של המטרה, למצוא דרך חלופית.

זו לא רק יצירתיות לשמה, זו היכולת לקחת את עולם הבעיה ולהעתיק אותו למרחבים אחרים. להבין כי כל בעיה היא התנגשות לוגית הנטועה בגיאוגרפיה ובזמן מסויים, וכי לפעמים העתקתה - גם אם באופן זמני - למרחבים אחרים, יכולה לעשות פלאים. הפתרון לא מצוי תמיד בנתונים. זוכי הנובל לדורותיהם הם אלה שמצאו (או העזו למצוא) אותו במקומות אחרים.

ומרוב שזה פשוט ומובן מאיליו, אנו מוצאים עצמינו נובחים ומיללים למול חורים בגדר. איננו יודעים תמיד מהו עצם עניין, או איפה קבור הכלב. ולפרקים, נכנעים, מקשקשים בזנב, ועוברים לבעיה אחרת.נתקעים בגדרות ובהגדרות, נרתעים מחורים ופערים, מתעלמים מדרכים עוקפות, חוששים להתנתק מעמדות ומרחבים חמימים, נוחים, מוכרים.

במקום העבודה שלי, כמו גם באחרים, עוסקים הרבה בזמן ובמרחב. זה לא רק הגדרה של עולם הבעיה. זוהי הבעיה לכשעצמה. וכשאנו מביטים מעלה ורואים כלבים נובחים, אין פלא כי בככרות השיירה עוברת. אולי היא מחפשת שער אחורי, או דרך קיצור. אולי היא אפילו תמצא.