מיתוס בודהיסטי מפורסם מספר שהיקום כולו, כדור הארץ וכל הסובב אותו, מונחים על גב שריון של צב אימתני. כפות רגליו של הצב אינן מונחות באוויר, כי אם מוצבות בבטחה על שריונו של צב נוסף, עצום עוד יותר. וכך ממשיכה לה שרשרת הקיום והיקום, שלב אחר שלב, צב אחר צב.
המיתוס הזה נועד בעיקר לספק שאלות שהתעוררות משך אלפי בשנים. הם תהו - על שום מה ולמה. הם רצו לדעת מה עומד בבסיס כל זה. משלא נמצאה תשובה מספקת, נאלצו להשלים עם מיתוסים ואמונות - צב השעה. אבל גם הם ידעו, שבסופו של יום זה לא באמת צבים כל הדרך למטה. השלב האחרון בפירמידה הזו בסיסי ופשוט יותר. ממש כשם שקבע מאסלו כבר ב-1943, בסוף מגיעים לצרכים היסודיים של החיים - המזון והשתייה, קורת גג, לבני הבניין של השרידות. בסוף, הרכיבים האלה חשובים יותר מכל רעיון או מחשבה, החיוניות שלהם מנצחת את כל המילים הגבוהות.
גם החודש קם אבי מוקדם בבוקר מדי יום והלך למקום עבודתו. בסוף החודש ימלאו 49 שנים לעבודתו בתעשייה הצבאית. העובד הוותיק בתע"ש. מעולם לא שקל להחליף מקצוע, או אפשרויות קידום. כבר כמעט יובל שנים שהוא מרוויח לחמו באותו משרד, צובר ידע ושנות וותק. בלי הרבה מילים גבוהות, עבודת הנדסה, חישובים, בדיקות מעבדה וחומרים.
אלא שהחודש, אבי וחבריו לא קיבלו תגמול לעמל כפיהם. בסוף החודש, לא הגיעו משכורות לתיבות הדואר. מאות העבודים בתעשייה הצבאית נשללו משכרם. הסיבה אינה פרוזאית, גם לא מוצדקת. כיפופי ידיים שגרתיים בין משרד האוצר לוועד העובדים הובילו למבוי סתום. עד שלא יושגו הבנות בנוגע לרפורמות ולקיצוצים, לא יחולקו משכורות. עד שלא יסכימו עובדי תע"ש להתקפל ולהתייעל, יאלצו לעבוד בהתנדבות.
יש במדינה הזו עוולות רבות. ישנם מאבקים צודקים יותר ופחות, קרבות ארוכי שנים, מחאות ומריבות. ואולם, לא משנה כמה שאני מהרהר בסדרי השלטון, ובהגיונות הניהול התקין, איני מצליח להבין או להשלים עם החלטתו של פקיד אוצר כזה או אחר להלין שכרם של מאות עובדים באמתלת הקביעה כי יש לייעל. לעולם לא אבין כיצד מצליח איש האוצר להירדם במיטתו המרופדת בידיעה כי בהחלטתו עוכב שכרם של מאות, בעלי משפחות, אנשים קשי יום ומרובי עמל, שיאלצו להשלים בכניעה עם קרבות הבכירים ולהמתין בכליון עיניים לראות מה יוליד יום. בסוף, סביר כי יאלצו להתפשר. עד אז, הם בני ערובה בידי פקידים, ששמו עצמם מעל האחרים מכוסי דיפלומות ונפנופי נוצות. ואבי, לצד חבריו, שותק ומסכים. וההשלמה שבעיניו היא אולי הדבר שמקומם אותי יותר מכל. שתיקתו של הפועל הנאמן, שעל אילמותו מושתת הסדר המעוות הזה.
זה לא אבא שלי, ולא תע"ש. זה לא נערי האוצר, ולא הצורך בהתייעלות. זה הצורך שלנו לזכור מי אנחנו. זה לעצור כמה פעמים ביום ולהבטיח שבין כל המשימות והלחצים זכרנו להיות אנושיים והגונים. הפעם זה הלנת שכר של עובדים חרוצים, ומחר הפקרת חולים במסדרונות. הפקעת קצבות של ניצולי שואה או פגיעה בזכויות חיילים משוחררים. ולפעמים, זה אפילו נגמר בוועדות חקירה שקובעות פעם נוספת שניתן היה להעביר קודם לכן את התקציבים הנחוצים לכבאיות, גם אם לא הושלמה הרפורמה, גם אם לא בוצעה ההתייעלות.
לכל בעלי החליפות יש חלופות. ולכל האמתלות - הגיונות אחרים. אך יש עקרונות שלא ניתן לערער עליהם. למטה, מתחת לכל הצבים, יש צרכים שלא ניתן ולא צריך לערער עליהם. יש יסודות אנושיים ובסיסיים שחובה עלינו לכבד ולקדש. זה לא עוד צב בשרשרת, זה צו המצפון. וביום שנפסיק להתייחס אליו הכל יקרוס. שום שריון לא יגן עלינו. ובעצם, לאף אחד זה כבר לא יהיה אכפת.
המיתוס הזה נועד בעיקר לספק שאלות שהתעוררות משך אלפי בשנים. הם תהו - על שום מה ולמה. הם רצו לדעת מה עומד בבסיס כל זה. משלא נמצאה תשובה מספקת, נאלצו להשלים עם מיתוסים ואמונות - צב השעה. אבל גם הם ידעו, שבסופו של יום זה לא באמת צבים כל הדרך למטה. השלב האחרון בפירמידה הזו בסיסי ופשוט יותר. ממש כשם שקבע מאסלו כבר ב-1943, בסוף מגיעים לצרכים היסודיים של החיים - המזון והשתייה, קורת גג, לבני הבניין של השרידות. בסוף, הרכיבים האלה חשובים יותר מכל רעיון או מחשבה, החיוניות שלהם מנצחת את כל המילים הגבוהות.
גם החודש קם אבי מוקדם בבוקר מדי יום והלך למקום עבודתו. בסוף החודש ימלאו 49 שנים לעבודתו בתעשייה הצבאית. העובד הוותיק בתע"ש. מעולם לא שקל להחליף מקצוע, או אפשרויות קידום. כבר כמעט יובל שנים שהוא מרוויח לחמו באותו משרד, צובר ידע ושנות וותק. בלי הרבה מילים גבוהות, עבודת הנדסה, חישובים, בדיקות מעבדה וחומרים.
אלא שהחודש, אבי וחבריו לא קיבלו תגמול לעמל כפיהם. בסוף החודש, לא הגיעו משכורות לתיבות הדואר. מאות העבודים בתעשייה הצבאית נשללו משכרם. הסיבה אינה פרוזאית, גם לא מוצדקת. כיפופי ידיים שגרתיים בין משרד האוצר לוועד העובדים הובילו למבוי סתום. עד שלא יושגו הבנות בנוגע לרפורמות ולקיצוצים, לא יחולקו משכורות. עד שלא יסכימו עובדי תע"ש להתקפל ולהתייעל, יאלצו לעבוד בהתנדבות.
יש במדינה הזו עוולות רבות. ישנם מאבקים צודקים יותר ופחות, קרבות ארוכי שנים, מחאות ומריבות. ואולם, לא משנה כמה שאני מהרהר בסדרי השלטון, ובהגיונות הניהול התקין, איני מצליח להבין או להשלים עם החלטתו של פקיד אוצר כזה או אחר להלין שכרם של מאות עובדים באמתלת הקביעה כי יש לייעל. לעולם לא אבין כיצד מצליח איש האוצר להירדם במיטתו המרופדת בידיעה כי בהחלטתו עוכב שכרם של מאות, בעלי משפחות, אנשים קשי יום ומרובי עמל, שיאלצו להשלים בכניעה עם קרבות הבכירים ולהמתין בכליון עיניים לראות מה יוליד יום. בסוף, סביר כי יאלצו להתפשר. עד אז, הם בני ערובה בידי פקידים, ששמו עצמם מעל האחרים מכוסי דיפלומות ונפנופי נוצות. ואבי, לצד חבריו, שותק ומסכים. וההשלמה שבעיניו היא אולי הדבר שמקומם אותי יותר מכל. שתיקתו של הפועל הנאמן, שעל אילמותו מושתת הסדר המעוות הזה.
זה לא אבא שלי, ולא תע"ש. זה לא נערי האוצר, ולא הצורך בהתייעלות. זה הצורך שלנו לזכור מי אנחנו. זה לעצור כמה פעמים ביום ולהבטיח שבין כל המשימות והלחצים זכרנו להיות אנושיים והגונים. הפעם זה הלנת שכר של עובדים חרוצים, ומחר הפקרת חולים במסדרונות. הפקעת קצבות של ניצולי שואה או פגיעה בזכויות חיילים משוחררים. ולפעמים, זה אפילו נגמר בוועדות חקירה שקובעות פעם נוספת שניתן היה להעביר קודם לכן את התקציבים הנחוצים לכבאיות, גם אם לא הושלמה הרפורמה, גם אם לא בוצעה ההתייעלות.
לכל בעלי החליפות יש חלופות. ולכל האמתלות - הגיונות אחרים. אך יש עקרונות שלא ניתן לערער עליהם. למטה, מתחת לכל הצבים, יש צרכים שלא ניתן ולא צריך לערער עליהם. יש יסודות אנושיים ובסיסיים שחובה עלינו לכבד ולקדש. זה לא עוד צב בשרשרת, זה צו המצפון. וביום שנפסיק להתייחס אליו הכל יקרוס. שום שריון לא יגן עלינו. ובעצם, לאף אחד זה כבר לא יהיה אכפת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה